ביום חמישי פרסמה זהבה גלאון ב"הארץ" מאמר ביקורת חריף שהסתיים בקריאה "להרדים את הנמר של 'אם תרצו'". זעמה של גלאון התפרץ בעקבות ביקורת שמתחו הורים שכולים, שזכו לגיבוי מצד "אם תרצו", על דברים שאמר האלוף יאיר גולן בפני חניכי מכינה קדם־צבאית לפני כעשור: "לנוכח אוכלוסייה אזרחית, כן, אנחנו לוקחים על עצמנו סיכונים, בצדק".
דבריו של גולן, שנוסחו בעמימות יחסית, מעוררים דילמות מורכבות ומחייבים דיון ציבורי. היכן, לשיטת גולן, עובר הקו שבין הצורך להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים לא מעורבים, לבין העמדת לוחמים בסיכון?
זה לא דיון תיאורטי בלבד. בעשורים האחרונים אירעו עשרות מקרים - דוגמת הקרב במחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן - שבהם חיילי צה"ל שילמו בחייהם בעקבות החלטה לשלוח אותם ללוחמת חי"ר בשטח בנוי, ולא להשתמש בהפגזה מוקדמת או בדחפורים.
גלאון סבורה כנראה כי להורים השכולים ולתנועת "אם תרצו" אין זכות לשאול אם מפקדי צה"ל שגו באותם מקרים. עצם הדיון בסוגיה מביא אותה לתאר את חברי "אם תרצו" כמי ש"לא יירגעו עד שיהפכו את צה"ל למיליציית קוזאקים".
בעוד דבריו של גולן היו כלליים ופתוחים לפרשנות, תשובתה של גלאון לדילמה נחרצת: מי שאינו רוצה להפוך לקוזאק, חייב להעדיף באופן קטגורי את סיכון חיי הלוחמים על פני סיכון חיי אזרחים פלשתינים.
מי שניסחו את הדברים במפורש הם פרופ' מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו. במאמר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה טענו כי "כדי לעמוד באמת המידה המוסרית הנדרשת, על המדינה לראות באזרחי הצד השני כאילו היו אזרחי ישראל, וכך לשמר את ההבחנה בין לוחמים ללא־לוחמים".
לשיטת קרמניצר, הנשען על עמדתו של הפילוסוף האמריקני מייקל וולצר, הסכמת הלוחם להתגייס ולהסתכן הופכת אותו ליעד צבאי לגיטימי יותר מאזרחי אויב בלתי מעורבים.
אולם בעוד לשיטת גלאון, עצם הדיון בנושא הופך את "אם תרצו" לחבורת קוזאקים, מחבר הקוד האתי של צה"ל, פרופ' אסא כשר, מחזיק בעמדה הפוכה לחלוטין. כשר סבור שבשעת לחימה, חובתה של המדינה לנסות להפריד בין לוחמי האויב לבין האוכלוסייה האזרחית.
אולם, "לאחר שהיא ממצה את הניסיונות להפריד בין הטרוריסטים ובין אזרחי אויב המצויים בקרבתם - ואינה מצליחה לעשות זאת באופן מלא - לא זו בלבד שאין היא מחויבת לסכן את חיי חייליה בניסיון נוסף להפרדה כזו, אלא שאסור לה לעשות זאת רק כדי להקטין את הסכנה לפגיעה בשכניו של הטרוריסט".
מזווית זו, נראה שעמדתם של וולצר וקרמניצר היא בעייתית מבחינה מוסרית. המוסר האנושי בנוי על הדדיות; ובהקשר הישראלי של שירות בצבא ההגנה לישראל, הוא מושתת על ערך הערבות ההדדית.
כשישראלי מתגייס לשירות סדיר ולאחר מכן מצטרף לשירות מילואים, הוא מוכן לסכן את חייו עבור רעיו לנשק ולמען ההגנה על אזרחי מדינתו, והוא סומך על רעיו ליחידה ועל בני עמו שהם נוהגים באותו אופן כלפיו. לוחמי צה"ל לא רק תורמים לאחרים בכך שהם מסכימים להעמיד עצמם בסכנה, אלא גם מקבלים את אותה הגנה מחבריהם. זהו מנגנון שוויוני ומאוזן של ערבות הדדית.
בניגוד להבחנה שעושים מייקל וולצר ומרדכי קרמניצר, אין שוויון מוסרי בין המחבל לבין לוחם צה"ל, רק מכיוון ששניהם "לוחמים". המחבל מבקש לפגוע ביודעין באזרחים, בעוד שהחייל הוא למעשה אזרח שהתגייס והסכים לסכן את עצמו, כדי להגן על עמו ומדינתו.
נכונותו של החייל להסתכן היא מידה טובה הראויה לשבח, ולא צעד פסול וראוי לגינוי, המעמיד אותו על מישור מוסרי דומה לזה של המחבלים. כשם שחובת המדינה להגן על אזרחיה, כן חובתה להגן ככל האפשר על חיי חייליה, גם במחיר סיכון אזרחי אויב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו