ספרו של אמנון לורד אינו ביוגרפיה 'רגילה' על אורי אבנרי. שלא כדעת כמה מהביקורות, לורד אינו מעוניין באבנרי האיש, אלא בתופעה ששמה אורי אבנרי. זהו גם לא ספר היסטוריה, הגם שהוא עמוס בפרשיות היסטוריות מרתקות.
לורד התחקה אחר דמותו של אבנרי כדי לשרטט דיוקן היסטורי של השמאל הישראלי החל בשלביה הפורמטיביים של החברה הישראלית בשנות ה-40 ועד לרגע השיא של אבנרי, שעה שנפגש מאחורי הקווים בזמן מלחמת לבנון הראשונה עם מבקש נפשה של אותה חברה, יאסר ערפאת. משום כך, הספר הזה אינו רק הישג ספרותי, תיעודי והיסטורי; הוא בעיקר הישג עיתונאי.
לורד היה שם. כלומר "בצד האפל של הירח הפוליטי הישראלי" כהגדרתו. בשנות התשעים חצה את הקווים עם עוד חברים, ממש כפי שעשו זאת הניאו-שמרנים באמריקה בשנות ה-60, שעה שהבינו שהרעיונות הליברלים שדגלו בהם מובילים לאִיוּנה של ארה"ב במלחמה הקרה. כך במקרה שלנו, התובנה שרעיונות השמאל שמקדמים "האידיוטים השימושיים" מובילים לחיסולה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
מבחינה זאת, הספר הזה הוא גם התחקותו של לורד אחר בית הגידול הרעיוני שלו, בעיקר אחר האופן שבו אותו בית גידול הצליח לסנן את הרדיקליזם האנטי-יהודי שלו אל המיינסטרים הישראלי, שכן אבנרי, שהיה מלוחמי תש"ח, "הפך ללוחם כמעט-משיחי נגד המדינה היהודית".
אכן, אבנרי הוא "האיש שהשפיע על החיים בארץ מהשוליים, יותר משהשפיעו עליהם מנהיגים בולטים מן המרכז". לורד אף מודה שנרתע "ממפגש פנים אל פנים" עם אבנרי: "היו לי בעבר התנגשויות אתו, ותמיד הדגשתי שקטונתי לעומתו. יחסי הערצה-שנאה, זה מה שהרגשתי הרבה שנים כלפי אבנרי".
לא מן הנמנע שהספר הוא גם סיפור המראה של אמנון לורד עצמו שהכניס את אבנרי למעבדה שבה בחן, מה היה קורה לוֹ עצמו, לוּ נשאר במקומו הקודם והיה הולך בעקבותיו.
אחריתו של אבנרי, כותב לורד, מלמדת על ראשיתו. "פעילותו הצטמצמה למהות. אין יותר עיתון ואין יותר פעילות פוליטית על כל היבטיה; נותר רק המאבק: לוחמה פוליטית בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת נגד מדינת ישראל". הדיון באבנרי הוא אפוא דיון גם במעגלים החברתיים, התקשורתיים והפוליטיים הרחבים שהוזנו ממנו.
לאורך הספר לורד מראה את הקווים המקבילים שבין פעילותו הפוליטית של אבנרי - פעילות שכללה חזיתות רבות, תקשורתיות, מפלגתיות, ספרותיות, תעמולתיות - לבין רעיונותיו של השמאל הקומוניסטי. בשני המקרים תמכו אבנרי והקומוניסטים בהקמתה ובניינה של מדינת ישראל, אבל מהר מאוד, עוד בשנה הראשונה, הפכו את עורם ופנו נגד המדינה.
לורד מביא כמה סיבות לשינוי, בעיקר ביחס לצד הקומוניסטי שתמיכתו בהקמת מדינת ישראל שימשה כלי לניגוח המערב ואחיזתו באזור. ב-1947 סברו הסובייטים כי היהודים הם האלמנט הרדיקלי היחיד שיכול גם לזכות בתמיכה מדינית וגם לסלק את הבריטים מאזור המפתח של המזרח התיכון.
הערבים זוהו עם הפשיזם הפיאודלי, שליח האימפריאליזם הבריטי, ביחד עם מנהיגם, חאג' אמין אל-חוסייני, בן בריתו של היטלר. לאחר הקמת המדינה שבו הסובייטים לאסטרטגיה של יצירת תסיסה מהפכנית באמצעות סכסוך לאומים. ברית המועצות נטשה את היהודים ועברה לתמיכה הדרגתית בערבים.
ספרו של לורד נוגע בחמש השנים הראשונות של המדינה, שנים שבאופן יחסי נכתב עליהן פחות, אבל אלו היו השנים המעצבות של ישראל. רגילים לדבר על אמרתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י", אבל שוכחים את הבחירה היותר משמעותית של "הזקן" להקים את הממשלה הראשונה ללא מפ"ם, וזאת בשעה שהייתה בשיא כוחה עם 19 חברי-כנסת. בכך קבע בן-גוריון את אופייה היהודי של המדינה, עניין שמפ"ם התנגדה לו אז בשצף קצף.
השינוי הזה, שהשפיע ישירות על השמאל הקומוניסטי הישראלי ביחסו למדינה, אירע במקביל לשינוי אצל אבנרי. אבנרי, שלחם בתש"ח פרסם את הספר "בשדות פלשת" שבו הילל את הלוחם העברי, וזמן קצר לאחר מכן פרסם את "הצד השני של המטבע" שבו טבע את המטבע "רצחנו, שדדנו, אנסנו".
ב"צד השני של המטבע" הופיעו לראשונה הביטויים "מיליטריזם" ו"פשיזם" ביחס לציונות ולמדינת ישראל המתהווה כמו גם ביטויי חרטה על עצם הקמת המדינה ועל כך שאפשר היה למנוע את המלחמה.
בצדק מציין לורד שיש פה שלילה בדיעבד של הציונות. הוא תוהה: "מדוע שנה וחצי אחרי תום המלחמה שבה חייה של המדינה היו תלויים לה מנגד, ומצבה עדיין רעוע ומוטל בספק, עובר פתאום אבנרי להתקפה תוך שימוש במינוח תעמולתי שאפיין את הקומוניסטים במאבק נגד הציונות מאז 1920?". שאלה טובה.
אבנרי היה סוכן השפעה מוצלח של הרעיונות הרדיקליים שבחסות הפסאדה הלא-מפלגתית הצליח לסנן לתודעה הציבורית הישראלית מכלול רעיונות חתרניים שהיום, לאחר אוסלו, נראים טריוויאליים, אבל יש לזכור מי היה, כנראה, הראשון שהכניס אותם אל לב השיח עוד בראשית ימי המדינה.
"העולם הזה" וסוכן ההשפעה
יותר מספריו, החל באפריל 1950, היה כלי הנשק העיקרי של אבנרי עיתונו "העולם הזה". בתקשורת הישראלית מקובל לדבר במונחים נוסטלגיים בכל הקשור לעיתון הזה. אבנרי מוצג כאבי העיתונות החופשית שבחצרו עברו רבים וטובים. אבל לורד מראה שמטרתו של אבנרי לא הייתה עיתונות חופשית אלא רק אם שימשה אמצעי להטענת "חומר נפץ אידיאולוגי שיהפוך אותו ככלי ללוחמה פוליטית מהפכנית".
"העולם הזה" היה ראשון מסוגו: שבועון לוחם פוליטי שאינו מזוהה עם מפלגה כלשהי. הקורא הממוצע לא היה מסוגל לזהות שהוא ניזון מחומר עיתונאי מניפולטיבי, שנועד לפעול בעוצמה על תודעתו. לאורך הספר לורד מצביע על שתי דמויות שעשויות להאיר את מפעלו של אבנרי: וילי מינצברג ואיי. אף. סטון.
מינצברג היה התועמלן הסמוי של הקומוניזם בשנות ה-20 וה-30 באירופה, האיש שגייס אנשי רוח שמאליים לטובת הקומוניזם. אלה שלנין כינה "אידיוטים שימושיים", כונו על-ידי מינצברג "התמימים", ולמענם יצר את "מועדוני התמימים": ארגוני שלום, ארגוני תמיכה במאבקים "צודקים", ארגוני הזדהות, סולידריות ותרומות לנזקקים ועוד. המטרה הייתה להשתלט על התודעה, "ליצור את הדעה הקדומה הפוליטית השלטת באותה תקופה עבור האדם החושב-נכונה במערב".
איי. אף. סטון היה עיתונאי עצמאי רדיקלי שבא מרקע קומוניסטי. בשנות ה-30 וה-40 הוא כנראה הופעל או תודרך בידי הסובייטים. בוויכוח על אודותיו, האם היה מרגל או סוכן סובייטי, מצדד לורד באפשרות השנייה. מבחינת הסובייטים, השפעה על דעת-הקהל בארה"ב, באמצעות מאמריו ומסריו, הייתה חשובה עשרות מונים מהאינפורמציה שיכול היה לחדש לסובייטים.
בנקודה זו נעוץ לוז ספרו של לורד; טענתו היא שהשפעתו של אורי אבנרי על דעת-הקהל הישראלית ולמעשה על האליטה האינטלקטואלית בישראל, הייתה עמוקה הרבה יותר מזו שהייתה לאיי. אף. סטון בזירה האמריקנית.
אין אדם בודד שהשפיע באופן דומה על האינטלקטואלים בישראל. אבנרי היה סוכן השפעה מוצלח של הרעיונות הרדיקליים שבחסות הפסאדה הלא-מפלגתית הצליח לסנן לתודעה הציבורית הישראלית מכלול רעיונות חתרניים שהיום, לאחר אוסלו, נראים טריוויאליים, אבל יש לזכור מי היה, כנראה, הראשון שהכניס אותם אל לב השיח עוד בראשית ימי המדינה.
הגדרתו של מינצברג בפי אבנרי עשויה לספק תובנה באשר לפעולותיו של אבנרי כעיתונאי: "הוא (מינצברג) השתמש בשיטות עיתונאיות, בצורה דומה למה שאני עשיתי כעבור כמה עשרות שנים. הוא הקים עיתון בולווארי (עיתון ערב המוני, סנסציוני), שלא נראה מפלגתי, כדי להגיע להמונים".
המעמד שאבנרי רכש וניסיונו בשני העשורים הראשונים של המדינה, עזרו לו להצליח באש"פיזציה של אנשי הרוח, התקשורת, האמנים ואנשי הבוהמה בישראל, תופעה שלורד משווה לסטליניזציה של אותה שכבה בשנות ה-40 וה-50.
מניח היסוד לעלילת הדם
נושא מעניין נוסף שלורד דן בו הוא טיפולו של אבנרי במשפט קסטנר. מבחינת אבנרי, קסטנר היה דמות אידיאלית לייצוג המשטר הישראלי, ובאמצעותו ניסה להציג את צמרת המדינה כחבורת משתפי-פעולה פחדניים, שתרמו במחדל להשמדת יהודי אירופה.
בסיכום המשפט, במאמר שפרסם תחת הכותרת 'הנדון: משפט שרת', כותב לורד שאבנרי הניח את היסוד לעלילת הדם שהפכה לרכיב המרכזי במסע האנטי-ציוני והאנטי-ישראלי עד לימינו. 'משולש הזוועה' שאִפשר את רצח ההמונים בשואה, הורכב לפי אבנרי מגרמנים, בריטים ויהודים.
פרשנות זו של משפט קסטנר נקלטה היטב על-ידי התועמלנים הסובייטים, ומהם עברה להיסטוריונים של השמאל האירופי ולהיסטוריונים ולאינטלקטואלים החדשים בישראל. לורד מציין בסרקזם שבנוסחה של אבנרי בולט חסרונו של השותף האמיתי במלכודת של יהודי אירופה: הערבים.
הוא מביא את החוקר סטפן פוסוני (Possony) ממכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד (בספרו 'להעיר את הענק'), המתמצת את חלקם של הערבים ושל מנהיגם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני: המופתי פגש את היטלר ב-21 בנובמבר 1941. היטלר אמר לו שהוא נלחם בראש ובראשונה נגד היהודים, 'עד חורמה', ושהיהודים מנהלים את בריטניה ואת ברה"מ [...] המופתי הגיש (להיטלר) כמה טיוטות [...] הנוסח המוסכם הכיל את הסעיף שלפיו ניתנת לערבים הזכות לפתור את הבעיה היהודית בפלשתינה ובארצות ערביות אחרות באותן שיטות שבהן מטפלים עכשיו בבעיה באירופה [...] המופתי שמר על קשר קרוב עם הימלר, גורמים בס"ס ובמשרדי הגסטפו (הוא לא חדל להגיש הצעות להפצצת ירושלים ות"א). יש ראיות אמינות בסבירות גבוהה שהוא היה שותף סוד בנוגע ל'פתרון הסופי'. הוא לחץ על הימלר להמשיך ואף להרחיב את השמדת יהודי אירופה, והוא מחה נמרצות בפני הגרמנים [...] בכל פעם ששמע שמרשים ליהודים להגר. בלחץ שהפעיל כמעט לבדו, הוא מנע את הצלתם של יהודי הונגריה".
במסת תעמולה סובייטית בשם 'זהירות - ציונות', כתב המחבר יורי איבנוב, כי "הציונות נלחמת נגד תנועות שחרור לאומיות" וכי היא "חלק אינטגרלי מהמערכת האימפריאליסטית". בגרסה מורחבת של המאמר שיצאה כספר, ציטט איבנוב דברים של אורי אבנרי המתארים את הציונות כגווייה חיה המהלכת בינינו ומפיצה שקרים. איבנוב לא היה היחיד מהתועמלנים האנטי-ישראלים של ברית-המועצות שנהגו לצטט את אבנרי.
בכתיבתו סיפק אבנרי לתועמלנים הסובייטים חומר בערה להסתה הארסית שלהם, שחלחלה לשמאל הרדיקלי באירופה באמצעות אינטלקטואלים קומוניסטים כמו מקסים רודינסון, רוזה גארודי ואחרים בצרפת. סארטר אמר לאבנרי, שהביקורת שלו על ישראל מאפשר לו - לסארטר וחבריו - לבקר את ישראל באופן חופשי בלי לחשוש שיואשמו באנטישמיות.
מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון היסטורי לציונות. כך כותב לורד: "הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שהעם בישראל טעם את טעם החירות. לראשונה השורה 'להיות עם חופשי בארצנו' קיבלה ממשות. אך התחושה העממית הרחבה הזאת הייתה לצנינים בעיני הסטליניסטים מפעם, שהפכו באחת לאנשי 'שמאל חדש'; אלה שתמכו בטיהורים ההמונים של סטאלין ולאחר מכן מאסו בו, שהזדהו עד כלות עם הטבע ההמוני של מהפכת התרבות בסין הטאואיסטית, כינו את תחושת הרווחה שהשתררה בישראל 'אופוריה'. הדבר היה בלתי נסבל מבחינת השמאל בעולם. הניצחון הישראלי סדק את האימפריה הסובייטית [...] האספסוף של השמאל הרדיקלי באוניברסיטאות קולומביה ועד ברקלי, ומפאריס ועד ברלין ואוקספורד, הפך את ישראל לאויבתו. השמאל החדש הפך את הילת הזוהר הבוהמית שניסה וילי מינצברג לייצר לקומוניזם במערב ל'רדיקל שיק'".
החל בסוף שנות ה-60 היה אש"ף ל"רדיקל שיק" האולטימטיבי של המרחב האירופי ים-תיכוני. ערפאת הדיח את נאצר מגדולתו והיה למלך החדש, שאמנם הפיץ טרור ורצח לכל עבר, אבל הבין שהדרך להצלחה נמצאת בעיקר בתקשורת ובמוסדות בינלאומיים. אבנרי היה שם כל העת ולורד מתאר לאורך כמה פרקים את הרומן של אבנרי עם אש"ף בכלל וערפאת בפרט עד לפגישה המפורסמת של השניים מאחורי הקווים בזמן מלחמת לבנון.
במחצית שנות השמונים דעכה קרנו של "העולם הזה". לורד לא ממשיך הלאה, אבל השאלה שעלתה בתום הקריאה הייתה, מי בתקשורת הישראלית ירש כבר אז את מקומו, ובמסווה של אי-מפלגתיות ופנייה להמונים קיבע אל תוך השיח המרכזי רעיונות שהיו פעם נחלת השוליים השמאליים בלבד? נקודה למחשבה.
עוד נושאים רבים ומרתקים נמצאים בספר וקצרה היריעה מלפרטם. על-רקע הוויכוח הפוליטי, התקשורתי וההיסטורי החריף בישראל, חשוב מאוד לקרוא את ספרו של לורד כדי למפות מחדש את מוקדי הוויכוח הרעיוניים והחברתיים.
פורסם לראשונה ב'ישראל היום', 14.1.2011
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו