מחר ימלאו 25 שנים להסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לבין אש"ף. ההסכם התקבל בהתלהבות רבה בארץ ובעולם, ותואר כפריצת דרך היסטורית בדרך לפיוס ישראלי־ערבי. הוא זיכה את חותמיו בפרס נובל לשלום, אבל סופו שקרס ברעש גדול, מותיר את ישראל לאסוף את שבריו.
ההסכם נחתם בחשאי באוסלו, בירת נורבגיה, ב־20 באוגוסט 1993, בידי שמעון פרס, אז שר החוץ של ישראל, ואבו מאזן, נציגו של יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף. לימים העידו מקורביו של פרס, שהבחירה באוסלו כמקום ניהול המו"מ החשאי, לא הייתה מקרית; היא נועדה לקדם את סיכויו של פרס לזכות בפרס נובל לשלום, המוענק בבירה הנורבגית.
לאחר כשלושה שבועות, התקיים על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי, בהשתתפותם של יצחק רבין ויאסר ערפאת, ונחתמה הצהרת עקרונות משותפת, שמטרתה להוציא את ההסכם אל הפועל. בעקבותיה שבו מנהיגי אש"ף אל יהודה, שומרון ורצועת עזה, וכוננו בהם את הרשות הפלשתינית, השולטת שם עד היום.
הסכם אוסלו הוגדר כהסכם ביניים למשך ארבע שנים, ונועד לשמש שלב מעבר בדרך למציאת פתרון קבע, שיסיים את הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אלא שלהוגיו ויוזמיו של ההסכם בצד הישראלי הייתה תפיסה ברורה, מה צריך להיות פתרון קבע זה: נסיגה ישראלית כמעט מלאה מרוב שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה; חלוקת ירושלים בין הישראלים והפלשתינים; ולבסוף, נכונות לקלוט מקצת מן הפליטים הפלשתינים בשטחה של ישראל.
לו ניתן, היו נציגי ישראל חותמים על תנאים אלה כבר באוסלו. אלא שהיה ברור להם, כי הציבור בישראל, ואולי אף רבים מעמיתיהם לממשלה - ובראשם רה"מ יצחק רבין - יתקשו לקבל הסכם כה מרחיק לכת.
יתרה מכך, כלל לא ברור שהצד הפלשתיני היה מסכים למהלך כזה. שהרי גם בעבור הפלשתינים שנטלו חלק בדיאלוג עם ישראל והביעו נכונות לחיות לצידה בשלום, מדובר היה בצעדים כואבים, דוגמת הוויתור על זכות השיבה לכלל הפליטים הפלשתינים לשטח ישראל, הכרזה על קץ הסכסוך, והכרה בישראל כמדינת העם היהודי.
עבור יוזמיו, שימש ההסכם מנוף לבנייה הדרגתית של אמון בין הצדדים. הוא תוכנן להעניק לצדדים רווחים ותמורות שיהפכו את המשך המו"מ לכדאי, ובדרך זו נועד להרגיל הן את הציבור הישראלי, והן את הציבור הפלשתיני, למתווה לפתרון הסכסוך, כפי שתפסו אותו הוגיו.
אלא שהניסוי כשל. כפי שניתן היה להעריך, התקשתה ההנהגה הפלשתינית - ואפשר שמלכתחילה כלל לא התכוונה - לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה. היא לא ניסתה להכין את הציבור הפלשתיני לוויתורים הכרוכים בהתקדמות לשלום. חמור מכך, היא לא זנחה את האלימות והטרור כאמצעי להשגת מטרותיה. אלו הותירו משקעים של חשש וספקנות בקרב ישראלים רבים.
ריאיון שהעניק בעיצומה של האינתפאדה השנייה מוחמד דחלאן, המוזכר כיום כאחד מיורשי אבו מאזן, ממחיש זאת. דחלאן נשאל, האם הסכם אוסלו היה טעות, והשיב כי ההסכם יצר בסיס ותשתית למאבק בישראל. לראייה, הוסיף דחלאן, במהלכה של האינתיפאדה השנייה היה מספר ההרוגים הישראלים גבוה פי מאה ממספרם באינתיפאדה הראשונה.
כל זאת נחלת העבר. אלא שמבחינתה של ישראל, הבעיה נעוצה במציאות שיצר ההסכם; מציאות שנועדה להיות זמנית ובת חלוף, אך הפכה לקבועה ומתמשכת. הרשות הפלשתינית וממשל החמאס בעזה הפכו לעובדה מוגמרת, ואף לעצם בגרונה של ישראל, שאין היא יכולה ורוצה לבלוע, וגם לא להקיא. זו מציאות בעייתית, המציבה בפני ישראל אתגרים מדיניים וביטחוניים בלתי פוסקים.
רבע מאה לאחר שחתמה על הסכמי אוסלו, ראוי שישראל תחפש פתרונות מחוץ לקופסה, ותמצא דרך להיחלץ מן המציאות הלא נוחה, שבה היא נתונה מאז.
פרופ' אייל זיסר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אונ' ת"א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו