דור שלם של שתיקה חוקתית הסתיים עם חקיקת חוק הלאום. הכנסת הציגה סוף סוף אמירה ערכית ברורה ובלתי מתחמקת: "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" ו"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
לאור אמירתו הברורה והחד משמעית, מעניק חוק הלאום למתנגדיו הזדמנות לתקוף אותו חזיתית. אלא שעמדת־הנגד הציבורית סובלת מעמימות. אמנם נשמעות בקרב המתנגדים הצעות לעגן את מגילת העצמאות בחוק יסוד, אך לאור העובדה שחוק הלאום דווקא מעגן את מרבית עקרונות מגילת העצמאות - ואילו יתר עקרונותיה, לרבות שוויון, כבר מעוגנות בחקיקת היסוד ובפסיקה הישראלית - הרי שהשיח הציבורי נותר צמא לחלופה מהותית לחוק הלאום. ובכן, מתנגדים יקרים, "מהי האלטרנטיבה?"
כנגד חוק הלאום הוגשו מספר עתירות לבג"ץ. נניח להזדמנות אחרת את השאלה באיזו סמכות רשאי בג"ץ, שכל סמכותו נשענת על חוק יסוד, לכרות את הענף שעליו הוא יושב ולדון בפסילת חוק יסוד. אך לעתירות תרומה חשובה לשיח הציבורי, מכיוון שהן מאלצות את העותרים להציג עמדה אלטרנטיבית לחוק שהן תוקפות. את מסכת העתירות פתחה עתירה בוסרית ומבולבלת של פורום עורכי הדין הדרוזים, שהעלתה טענות מעניינות אך לא רלוונטיות לחוק שתקפו. או אז הגיעה עתירה יסודית ומבוססת של הרשימה המשותפת, ועדת המעקב וארגון עדאללה, ששמה קץ לעמימות, והציגה ללא התחמקויות והתחכמויות חלופה ברורה ואינטליגנטית לחוק הלאום.
רעיון מדינת הלאום בכלל והרעיון הציוני בפרט, נשען על ההבחנה בין מישור זכויות הפרט והקהילה, שבו כלל האזרחים שווים ללא הבדל דת גזע ומין, לבין מישור ההגדרה העצמית הלאומית שבו אין שוויון וניתנת הגדרה עצמית ללאום אחד בלבד במדינת־לאום נתונה. עתירת הרשימה המשותפת שוללת חזיתית את ההבחנה הזו, ובשם עקרון השוויון שוללת את עצם הזכות להגדרה עצמית לאומית (באופן סתירתי העותרים מכירים בזכות להגדרה עצמית לאומית פלשתינית, אבל נניח לזה). לשיטתם, גם במישור הלאומי "אין עם שזכויותיו עליונות על אלו של עם אחר" ומתן עדיפות במישור הלאומי לעם היהודי "פוגעת בזכות הקיבוצית לכבוד". הזכות לכבוד אינה רק זכות אישית של כל אזרח, אלא זכות לאומית של ערביי ישראל שמדינת ישראל תהיה דו־לאומית.
ברמת התיאוריה מציגה הרשימה המשותפת רק שתי חלופות לגיטימיות בעיניה ליחס המדינה לרעיון הלאומי - או לאומיות אזרחית (מדינת "כל אזרחיה" נוסח ארה"ב), שהיא עיוורת להשתייכותם של בני אדם לעמים טבעיים, או מדינה דו־לאומית או רב־לאומית, המעניקה הגדרה עצמית שווה לקבוצות הרוב והמיעוט. את הרעיון הציוני של מדינת לאום, שמאמצות מדינות רבות בעולם, לרבות מדינות מערב אירופה, מוקיעים העותרים כרעיון גזעני שלא נראה כמותו מאז משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בהמשך לכך מתקוממים העותרים לא רק נגד סעיף ההתיישבות בחוק הלאום (שאכן מצדיק דיון מורכב יותר), אלא גם נגד הסעיף המעגן את חוק השבות ואפילו נגד הסעיפים הקובעים שסמלי המדינה, המנונה וחגיה הרשמיים יבטאו מורשת לאומית יהודית.
בעבר, פסל ביהמ"ש את החלטת ועדת הבחירות המרכזית למנוע מרשימת בל"ד להתמודד בבחירות בטענה, שקריאתה ל"מדינת כל אזרחיה" מכוונת רק למישור זכויות הפרט ולא למישור השוויון הלאומי, שאותו צריך לפסול גם לשיטתו. כעת היוצרות מתהפכות, ובג"ץ מבקש לדון בעתירה התוקפת את חוק הלאום, על כך שהוא שולל את רעיון מדינת כל אזרחיה במישור הלאומי.
העתירה תורמת לשיח הישראלי את מה שתרמה ההפגנה של תומכי הרשימה המשותפת לאחר ההפגנה של חלק מהעדה הדרוזית: חלופה ברורה וחד־משמעית לחוק הלאום. לציבור הישראלי נותר לבחור בין העמדות.
ד"ר אביעד בקשי הוא ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו