יוזמת השלום של הנשיא טראמפ נקברה בידי הפרשנים והמומחים עוד בטרם נולדה ויצאה לדרכה. הם אינם נותנים לה שמץ של סיכוי - גם לנוכח רשימה מהדהדת של כישלונות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני לאורך מאה שנים, אבל בעיקר משום שהנשיא טראמפ וממשלו עומדים מאחוריה.
סיבה נוספת לחמיצות כלפי התוכנית נעוצה בעובדה שהממשל האמריקני אינו מסתיר שהנחת היסוד שלו אינה שישראל צריכה להתיישר תחת לחץ אמריקני ובינלאומי על פי הרצונות והשאיפות של הפלשתינים. נקודת המוצא של טראמפ היא המציאות בשטח, וממילא ניסיון להגיע להסדר ריאלי שאפשר לחיות עימו, ולא הסכם המבוסס על צדק אבסולוטי לפי הפרשנות הפלשתינית.
אלא שמתברר שהצעת השלום של טראמפ חיה ונושמת, ויש מי שמוכן לקבלה כבסיס להסדר שלום ישראלי־פלשתיני. מדובר בראש ובראשונה במנהיגי מדינות ערב, שהחליטו להפסיק להיות בני ערובה למשוגות הפלשתינים ולחוסר היכולת שלהם לקבל החלטות היסטוריות, שיחלצו את עניינם מהמבוי הסתום זה עשורים רבים, ויאפשרו למדינות ערב לקדם את יחסיהן עם ישראל, ובכך לשרת את האינטרסים שלהן.
זו התפתחות משמעותית, משום שבעבר היה מקובל להניח כי אין דרך עוקפת להנהגה הפלשתינית, וכי הסכם שלום יש לסכם עם הפלשתינים, שכן אף מנהיג ערבי לא ינסה - וממילא לא יוכל - לכפות עליהם הסכם שלא יענה על מאה אחוז מדרישותיהם. מתברר שזהו לא המצב כיום. לערבים נמאס כנראה לחכות עד שהפלשתינים יתעוררו, ונראה שהם גם מבינים שהמבוי הסתום שבו מצוי תהליך השלום אינו משרת אותם ואף מזיק לאינטרסים שלהם. מדובר במנהיגים מזן אחר, צעירים ונחושים יותר, שאינם נרתעים מביקורת ומאויבים מבית.
מלך מרוקו, מוחמד השישי, הכריז רק בשבוע שעבר בוועידת ירושלים שהוא עומד בראשה כי יש אמנם לשמור על אופייה הרוחני, הדתי והתרבותי של העיר, אך בה בעת יש להגיע להסכם פוליטי המבוסס על המציאות השוררת בה. דבריו של המלך המרוקאי מצטרפים לדיווחים שלפיהם דרש יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מאבו מאזן להסכים לכך שאבו דיס תהיה בירתו ולהסתפק בכמה כפרים בשוליה של ירושלים, וכן גם להסכים לכך שמרבית ההתנחלויות תיוותרנה במקומן. ואילו מקהיר נמסר כי גורמי ביטחון בבירה המצרית הטיחו לאחרונה בנציגים הפלשתינים שפגשו כי אין כל רע שרמאללה תהיה הבירה הפלשתינית.
רבים בישראל סברו בעבר, ובהם גם אני, כי ביחסי ישראל־ערב לא יחול כל שינוי בטרם תתרחש התקדמות בתהליך השלום בין ישראל לבין הפלשתינים. ממש, אגב, כפי שרבים הניחו בראשית שנות ה־90 כי המלך חוסיין לא יחתום לעולם על הסכם שלום נפרד עם ישראל, בטרם תגיע להסדר עם הפלשתינים ועם הסורים. אלא שברגע מסוים החליט חוסיין שהאינטרס שלו ושל ממלכתו מחייב מהלך כזה, ולמגינת ליבם של הפרשנים עשה את הבלתי צפוי והבלתי ייאמן.
מנהיגי ערב מתקדמים כיום, גם אם לאט, בדרך זו. סעודיה כבר מתירה למטוסים מישראל לעבור בשטחה וכך נכונה גם סודאן לעשות. המלך הירדני נפגש לפני כשבוע בבירה הירדנית עם ראש הממשלה נתניהו, ועם המצרים הקשר המדיני והביטחוני רק הולד ומתהדק.
האינטרס הערבי כיום הוא לאחד כוחות מול איראן, הנתפסת בצדק כסכנה קיומית למשטרים ולמדינות בחלק גדול של העולם הערבי. אינטרס נוסף הוא לקדם כלכלית את העולם הערבי, הכורע תחת נטל של בעיות חברה וכלכלה המתפרצות שוב ושוב, ומאיימות לזרוע כאוס ורדיקליות אסלאמית בכל מקום. לשם כך צריך לקדם הסדר מדיני עם ישראל, ודומה שמנהיגי ערב גמרו אומר לא להניח למנהיגים הפלשתינים לחבל או לעכב מהלך זה, כפי שעשו בעבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו