בחירתו, פה אחד, של יצחק (בוז'י) הרצוג ראויה למשפט: "האיש הנכון במקום הנכון". הרצוג, הפיקח ובעל הניסיון, מודע היטב לאתגרים הגדולים הניצבים בפניו כמי שעומד בראש הארגון היהודי הגדול ביותר, שמתהדר בעבר מפואר – אך עתידו לוט בערפל.
העיסוק באתגרים הניצבים בפני מנהיגות העם היהודי, וההתמודדות עם הריחוק והניכור שנוצרו בין העם בישראל לזה שבתפוצות, מזכיר לי בדיחה מימי ילדותי. ברל ושמרל עזבו את מזרח אירופה והיגרו לארצות הברית. בעמדם לפני פקיד ההגירה בניו-יורק הודיע להם זה: לך ברל יקראו בוק. שמרל בתגובה, ברח מיד.
שמרל, שנמלט מאימת השם החדש והלא מחמיא שהיה מקבל בגן העדן האמריקני, הגיע לפלשתינה, בעוד ברל בנה את חייו באמריקה. שמרל, שהפך בארץ לשמואל, לחם על עצמאות ישראל במלחמת השחרור. ברל, עכשיו בוק, הצטרף לפדרציה היהודית בעירו, ולצד חבילות של בגדים ששלח לאחיו בארץ תרם גם סכומים גדולים למגבית. בשביל ברל היה זה מהלך ברור ומובן מאליו. אחיו חי בארץ אחרת, ענייה, עם קיצוב במזון הנתונה במצב מלחמה כמעט תמידי. האח האמריקני חשב שמחובתו לתרום מכספו כדי לכפר ולו במעט על ההקרבה של האח הישראלי. הייתה זו שותפות רגשית של בני משפחה עם קרבת דם ראשונה, שמצאו עצמם בקצוות שונים של הגלובוס.
על עקרון זה של שותפות בבניית המולדת, שתשמש כמקלט לימי אפלה שחלילה ישובו; על שותפות בבניין חברה חדשה בישראל (מי במעשה ומי בכסף), בהקמת ישובים חדשים, במימון הבאת עולים מארצות מצוקה, בקליטת יתומים פליטי שואה ובבניית חברת מופת צודקת בארץ ישראל - הייתה בנויה הסוכנות היהודית משך שנים רבות. קשרי הדם ממדרגה ראשונה הם שעמדו ביסוד הקשר המיוחד הזה, בין היהודים בתפוצות לאחיהם בישראל.
הימים חלפו והפכו לשנים, והשנים לדורות. נכדיהם וניניהם של ברל ושמרל כבר תפסו את המושכות. ילדיו של ברל האמריקני, נישאו בחלקם ללא יהודים. השפה המשותפת של האחים המקוריים (אידיש) נעלמה כלא הייתה. שפת התפילה, עברית, גם היא נשארה בעיקר נחלתו של צד אחד בלבד. נראה, כאילו דבר לא נשאר מהמשותף לצמד המקורי: לא קשרי דם, לא ארץ לידה, לא שפה ולא כמיהה לציון. האמריקני הפך ליותר אמריקני והישראלי ליותר ישראלי.
גם סדר יומו של הדור השלישי השתנה, אפילו בנושאים הקשורים ליהדות ולישראל. האמריקני (לרוב - מסיבות חברתיות) הצטרף לבית כנסת רפורמי. בן הדוד מדרגה שלישית או רביעית בישראל אמנם הדיר את רגליו מבתי כנסת אורתודוכסים, אך מעולם לא הזדהה עם האמונה והטקסים הרפורמים. האמריקני שניסה להמשיך להיות יהודי בארצות הברית ניסה לקשור עצמו לסמלים יהודיים, גם אם שינה אותם והתאימם, מבחינתו, לרוח הזמן והמקום. הישראלי לא חש שום צורך להפגין את יהדותו, שעבורו הייתה BUILD IN בחייו בישראל. בעוד האמריקני ראה במאבק על תפילת נשים עטויות בטליתות בכותל המערבי מאבק עקרוני על יהדותו והמשך קיומו, הישראלי חשב רוב הזמן שמדובר בזה נדנוד מיותר שאולי בא להכעיס, ולא הבין את עקרוניות המאבק המשונה הזה. זאת למרות שעניינית הוא תמך במאבק, אבל רק כשנשאל על כך.
העם היהודי הפך משנה לשנה לשני עמים, שבמידה רבה רק ה-politically correct מחזיק אותם יחד, פשוט כי לא נעים להגיד אחרת. אומנם ישנם ניסיונות, כמו אלו של "תגלית", להביא צעירים לארץ כדי שיחוו רגשות ישראלים ומעט ישראליות, אך בהיעדר מעקב אחר הבוגרים - גם פרויקט זה (שעולה ממון רב) אינו ממלא את ייעודו. היום גם הסינים וגם ההודים מזמינים, על חשבונם, צעירות וצעירים אמריקנים לשבוע חוויות במדינות אלו. הטיול הממומן בסין למשל אינו מגדיל את הזדהות תלמידי התיכון במיאמי עם הסינים בשנחאי.
הטרמינולוגיה בה משתמשים לתאר את היחסים בין יהודי ארה"ב לישראל נשארה אותה טרמינולוגיה. השיח נשאר אותו שיח, למרות שהתנאים השתנו והגיבורים השתנו. כמעט כל הגופים היהודים המאורגנים, אלה שאמונים על הקשר עם ישראל, ממשיכים לפעול כאילו דבר לא השתנה. כאילו עדיין מדובר בברל ובשמרל, אחים - בנים של אותם זוג הורים. כאילו עדיין אנחנו עוסקים בדוד העשיר האמריקני, ובקרובו העני הישראלי. לא מנסים לחשב מסלול מחדש, ליצור התאגדויות חדשות, לחפש תחומי עניין משותפים ולהשתמש במאות אפליקציות חדשות של קשר בין בני אדם.
בחירתו של הרצוג היא הזדמנות פז לשינוי המתבקש. הרצוג פתוח לרעיונות חדשים, והאגו האישי ממנו והלאה. אני משוכנע כי ידע לחפש חלופות לקשר בין הצדדים. הרצוג מבין כי ששיתופי פעולה בתחומי היצירה והיזמות הטכנולוגית הם המכשירים שעשויים לתת מענה לסוגיה. יש לבוז'י את היכולת להוביל, בדרכו השקטה, את הריענון המחשבתי המתבקש. כך למשל הסוכנות היהודית בהובלתו של הרצוג תדע לייסד קרנות הון סיכון שתשקענה בחברות הזנק של מו"פ משותף (יהודי-אמריקני וישראלי). זה יכול להיות אחד הפתרונות היעילים לבנייה מחודשת של הקשרים. לא עוד דאגה לשאר הבשר "המסכן" בישראל, אלא ניצול משותף של היצירתיות והמוח היהודי. טיפוח חדשנות בנושאי מים, אנרגיה ובריאות יכולים לסייע בבניית מכנה משותף חדש בין יהדות ארה"ב לישראל. שותפות חדשה למען העם היהודי, למען מדינת ישראל, למען העולם כול..
הרצוג יכול - וצריך - להוביל שבירת מוסכמות, כי שינוי בגישה וחשיבה מחוץ לקופסא היא צו השעה. היחסים בין העם בישראל ליהדות ארצות הברית נמצאים בנקודת משבר קשה. יש מי שחושב שבכוחניות אפשר לפתור משברים, ו"מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח". בוז'י הוכיח בקריירה הציבורית העשירה שלו שכוחניות היא אינה דרכו, אלא הידברות. לא אחת הרצוג מזכיר לי את אחד מגדולי ראשי הממשלה שקמו בישראל, לוי אשכול, שהמוטו של התנהלותו הסתכם במשפט שאמר לא פעם: "אני מתפשר ומתפשר - עד שאני משיג את מה שרציתי".
בוז'י הרצוג, בדרכו הפשרנית, ברצון לשכנע ובנכונות להידבר כדי להימנע מעימות (תכונה שפגעה בסיכוייו להיות ראש ממשלה, אבל חיונית לתפקידו החדש) ידע למצוא את שביל הזהב לחידוש הקשר המיוחד בין יהדות התפוצות ליושבים בציון. קשר שהוא כל כך חיוני לשני הצדדים.
אמנם ברל ושמרל כבר לא אתנו, אבל נופר מתל אביב ו-NOFAR מניו יורק ידעו לשלב ידיים לתועלת האנושות. מעין מהדורה מודרנית ועכשווית של תיקון עולם. הרצוג למעשה, הוא הסיכוי האחרון לפני שייווצרו שני עמים, במספר יבשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
