אחרי שחשבנו שהמפגש בין ספרד לפורטוגל הציב רף גבוה שיהיה קשה לשחזר בשלב הראשון, הגיע המשחק במוסקבה. מקסיקו השיגה את הניצחון הגדול בהיסטוריה שלה ובצדק. הנבחרת של אוסוריו גרמה להתרגשות רבה לא רק לעם המקסיקני, אלא גם לכל הצופים.
זה לא היה ניצחון מקרי, מבוסס על כדורגל הגנתי ומתובל בהרבה מזל, אלא הופעה מרשימה של נבחרת טכנית, התקפית ומהירה עם המון חוצפה חיובית.
זה התחיל בגישה של השחקנים וכל הקרדיט למאמן שגרם להם להאמין, להעז ולנצח את אלופת העולם. כבר בפתיחה היה ברור שגרמניה לא תלקק דבש. מקסיקו לא הסתגרה. היא לחצה חזק במרכז המגרש, שם ראינו הופעה גדולה של הקטור הררה, המצטיין במשחק, שהפגין יכולת של שחקן־על עם לחימה, קריאת משחק, טכניקה ומנהיגות.
מקסיקו העבירה שיעור בהתקפות מתפרצות. היכולת שלהם לחטוף את הכדורים ולצאת במהירות הביכה את הגרמנים. הירוקים היו שווים יותר משער אחד ובכמה מקרים רק קבלת החלטות לא נכונה וחוסר דיוק במסירה האחרונה עמדו בינה ובין שערים נוספים.
מי שהעלה את מניותיו באופן דרמטי הוא לוסאנו. זה לא רק השער הנפלא שכבש. הוא הפגין משחק של קיצוני שמאלי אמיתי עם יכולת אישית אדירה ומהירות מסחררת. בכלל, מקסיקו גרמה בעיות קשות לגרמנים דרך האגף השמאלי בעוד נקודה שמבליטה את ההכנה הטקטית המושלמת של מאמנה.
ככל שהמשחק התקדם גרמניה השתלטה על המשחק ודחפה את מקסיקו לאחור, אבל שם נתקלה בקיר ירוק שלא היה מוכן לוותר על ההישג ההיסטורי.
יואכים לב טועם באופן נדיר את טעמו של הפסד. הנבחרת שלו נראתה רע. גרמניה היתה אנמית, חסרת רעיונות ולא היה לה שום שחקן שיעשה את ההבדל עם יכולת אישית, גם לא האיש שחי ממונדיאל למונדיאל, תומאס מולר שנמצא בירידה חדה. מזמן לא ראינו את המכונה הגרמנית כל כך חסרת אונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו