"הכותל אינו שייך רק ליהודים", מעד בשבוע שעבר אבי גבאי בלשונו, ומיהר לתקן. אבל אולי צריך להודות לו. יו"ר המחנה הציוני העניק לנו הזדמנות להתייחס לעוד עיוות, הפעם מכוון: האסלאמיזציה שהפלשתינים עושים לכותל המערבי, הקדושה שהם מחילים עליו כאחד מקירות "מתחם אל־אקצא", וגם השלילה הגורפת של כל זיקה יהודית אליו, ממש כפי שהם נוהגים בהר הבית ובירושלים בכלל.
למרבה המבוכה, יהודים טובים הנאבקים על מקומם של העם היהודי ומדינת ישראל בהר הבית, נותנים מבלי משים יד לעיוות המוסלמי. מרוב רצון לרומם את ההר הם מקטינים את הכותל, עד כדי התכחשות לקדושתו, ולעיתים אף ביזויו. אחד מהם כינה לאחרונה את הכותל "קיר חסר כל חשיבות" ו"חניה אחורית של סוסים וגמלים".
יש להעמיד דברים על דיוקם: הכותל המערבי הפך למקום התפילה העיקרי של היהודים בעקבות רעידת האדמה שפקדה את ירושלים ב־1546. הרעידה מוטטה את המבנים הסמוכים לכותל, באזור רחבת התפילה המוכרת כיום, ואפשרה לטורקים להקצות שם סמטה צרה לתפילת היהודים.
אלא שבניגוד לאמירה המזלזלת של מבטלי הכותל (יהודים ומוסלמים), לא מדובר ב"המצאה" של מאות שנים ספורות בלבד. עדויות היסטוריות מלמדות כי מהרגע שהכיבוש המוסלמי אפשר ליהודים לשוב לתוך ירושלים, לפני אלף שנה ויותר (לאחר שהנוצרים הרחיקו אותם מהעיר), הם התפללו לאורך הכותל המערבי, שבנקודות רבות שלו, בשונה מהיום, היה נקי מבנייה מוסלמית. יהודים התפללו בפינה הדרומית של הכותל וגם בחלקיו הצפוניים: באזור שערי הכותנה, הברזל והמג'לס. עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים ב־1099, התקיים בחללו התת־קרקעי של שער וורן, הקבוע בכותל המערבי, בית הכנסת "המערה".
"המערה" שכן בדיוק מול מקומו המשוער של קודש הקודשים, מקומה של אבן השתייה במרכז כיפת הסלע. הבחירה בכותל המערבי נבעה מכך שהיה הקרוב ביותר לנקודה זו, יותר מכל כותל אחר של הר הבית. שורת המדרשים בני 1,500 שנה ויותר, המייחסת לכותל המערבי קדושה נמשכת, הושפעה אף היא מהקרבה הזאת.
המוסלמים מכנים את הכותל המערבי "אל־בוראק", כשם סוסו הפלאי של מוחמד. הם מצביעים עליו כאותו כותל שאליו קשר נביאם את סוסו המכונף בחלום המסע הלילי שלו, ממכה לירושלים.
זיהוי הכותל המערבי כמקום הקשירה של הסוס המכונף נוצר בד בבד עם צמיחת התנועה הציונית, וביתר שאת - בימי סכסוך הכותל. זו היתה התגובה המוסלמית להתחזקות האחיזה היהודית בארץ בכלל, ובירושלים ובכותל בפרט.
המוסלמים ביזו וחיללו את המקום באמצעות הצעדת חמורים, סוסים וגמלים ושפיכה מכוונת של גללי בהמות במקום. הם פרצו פתח מרחבת הר הבית לכותל וקיימו טקסים רעשניים שכוונו היטב לשעות התפילה של היהודים.
היום הם טוענים שהכותל קדוש להם, אולם הם השעינו על אבניו בתי מגורים ומבני שירותים והצמידו לו צינורות ביוב, חשמל ומים. את "הכותל הקטן" שבלב הרובע המוסלמי (חלק מהכותל המערבי) הם מחללים לא פעם בכתובות (גרפיטי) שטנה, בהטלת מימיהם לידו ובטינופו באשפה. לעיתים הם משתמשים בו כקיר טיפוס. כך לא מתנהגת דת עם מקום שהיא טוענת לקדושתו. המסקנה היא שהקדושה במקרה זה היא קדושה מזויפת; אמצעי בלבד, שנועד לדחוק אותנו מהכותל, בדומה לניסיון לסלקנו מחלקים אחרים של ירושלים וארץ ישראל.
אבי גבאי טעה. מודה ועוזב ירוחם. הכותל קדוש רק ליהודים; לא לנוצרים ולא למוסלמים. הר הבית, לעומת זאת, מקום משכנו של בית המקדש - שהמוסלמים הקימו על חורבותיו את היכלי התפילה שלהם - קדוש גם למוסלמים.
הכותל שלמרגלות ההר אינו "קיר חסר כל חשיבות", אלא "פרוזדור" היונק את קדושתו מה"טרקלין" - הר הבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
