מתי פיתחנו אלרגיה לחינוך?

דמיינו לעצמכם בית ספר שבו יושבים שני שוטרים דרך קבע, ומסייעים למנהל שונא אדם המתעמר בכל צוות בית הספר מורים כתלמידים. דמיינו לעצמכם כיתת תלמידים שכולה פרעות אי־ריכוז. כיתה שבה התלמיד היחיד שאין לו שום הפרעה נתפס כאומלל ומסכן, שסובל מכל השאר ולכן נועלים אותו בכלוב זכוכית נשכח. זה איננו תסריט מופרך, זו רק דוגמה אחת לתוכנית ילדים שבנותיי דגו השבוע ביו־טיוב. הדימוי שיצרה הסדרה הוטבע במוחן הרך - בית ספר זה מקום נורא, מנהלים הם בעצם שונאי אדם שרק מחפשים כיצד לא לעשות שום דבר, מורים הם אווילים מוחלטים וחסרי הבחנה, וככל שהתלמידים מופרעים יותר, כך הם מגניבים יותר. 

מי שמאמין שאין קשר בין תוכנית שכזו לאירועים שבהם תלמיד נוהג באלימות כלפי חבריו לכיתה או צוות חינוכי, משלה את עצמו. גם אם האלימות קיימת בנפש האדם מרגע לידתו, תוכניות שכאלו עוזרות בסופו של דבר "לחנך" את הצופים בהן, ולסייע לפוטנציאל הרע להפוך למציאות קשה ובלתי נסבלת. 

כמי שגדל עם סקרנות בלתי פוסקת לקרוא כל ספר וחוברת שנקרו בדרכו, ברור לי לחלוטין שהדרך הטובה ביותר לגרום לבנותיי להתמכר לתוכן גרוע - הוא לאסור אותו עליהן. להבנתי, דווקא כיום, יותר מתמיד, תפקידו העיקרי של החינוך הוא לתת לילדים את הכלים הטובים ביותר לברור בין הטוב והרע בים התוכן הגועש. אך את זה לא עושים על ידי התכחשות לקיומו. לאחר התוכנית שוחחתי עם בנותיי על מה שראינו, תוך כדי השיחה ניסיתי להבהיר להן מדוע הסדרה שראינו מעוותת את המציאות, ומדוע אני מעדיף שיראו תוכניות שבהן מוצגת מציאות מדויקת ואופטימית יותר. "כמו בתוכניות של הטלוויזיה החינוכית?" שאלה הבכורה כלמודת ניסיון. 

 

העולם שלנו הולך ומשתנה מדי יום ויום בצורה קיצונית. ההיצע התרבותי המונח על מסך המגע הוא יקום עצום. בחמש הדקות שייקח לכם לקרוא את הטור הזה, יתווספו ליו־טיוב 1,500 שעות וידאו מכל רחבי העולם. יתר על זאת, שעות הצפייה שלנו במסכים מדי יום אינן נתפסות - למעלה מרבע יממה. אנו יכולים להתעלם מזה, אך זה רק הולך וגדל מדי שנה. מי שחושב שצריך להילחם בזה מלחמת חורמה מוזמן לעשות סיור קצר בעולם החרדי ולראות כמה זה מצליח להם. הבעיה אינה הטכנולוגיה אלא נפש האדם. קל לעצבה בתחילת דרכה, וקשה לשנותה לאחר מכן. מי שמזניח את ילדיו לתוכן המסכים הלא מבוקרים, שלא יתפלא כשייצאו שטוחים בהתאמה.

 

"שברי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון" כתב פעם מיכה שטרית. היום כל היצרנים רק מחכים שנשבור את הטלוויזיה, כדי שיוכלו למכור לנו מסך גדול ומשטיח יותר. אינני חושב שהבעיה היא במסכים, הבעיה היא במה שמוזרם בתוכם, ומי שחושב שבדרך פלא השוק החופשי ייצר לנו תוכן חינוכי יש מאין, מפקיד את עתידנו על קרינת הסמארטפון.

כמו כל בני דורי מישראל, גדלתי על הטלוויזיה החינוכית שהמדינה הקימה כגוף לתועלת הציבור. מאז אמצע שנות ה־60 ועד היום מטרתה היתה אחת - להשתמש בפלטפורמת הטכנולוגיה המודרנית כדי לחשוף ולעצב את המוחות הרכים לתוכן חינוכי ומתווך, שנוצר כבעל ערך חינוכי של שיפור העולם, ולא ג'אנק־תרבות המרצה את אפילת הרייטינג של ההמון. 

לאורך השנים נוצרו בטלוויזיה החינוכית אין־ספור קלאסיקות שעיצבו את רוח המדינה לשנים רבות: "זהו זה", "רגע עם דודלי" ו"הבית של פיסטוק" העתיקות. מחריד לדמיין היכן היה היום ההיי־טק הישראלי בלי תוכניות כ"זומביט". אולם, החינוכית לא הקפיאה את שמריה. 

גם כיום היא ממשיכה ליצור תוכניות נהדרות ומשפיעות לא פחות, כמו "ילדי בית העץ" ו"להציל את חיות הבר" הנהדרות, ותוכניות כמו "אבודים בריבוע", "גליליאו" ו"שוסטר את שוסטר", אשר מדגימות איך חינוך ולמידה מהותית של הלכות העולם ומדע יכולים להיות גם כיף ממכר. 

 

למה ביטלו את הסייעות הרפואיות? // צילום: דויד פרץ

 

אתם יכולים לנסות ולהגביל את שעות המדיה של הילדים שלכם, אבל בעידן שמתכוונן למסכים על כל מקרר, מזגן ובכל צומת, נוכחותם הבוהקת בחיינו היא עובדה מוגמרת. עם זאת, תוכן מתווך, שכוונתו חינוכית במלוא מובן המילה, הוא אחד הדברים החשובים ביותר שישנם כיום. 

אחרי יותר מיובל של עשייה משובחת, באוגוסט הקרוב הטלוויזיה החינוכית עומדת להיסגר בשל החלטה תמוהה להפליא - להוציא את העשייה החינוכית למיקור חוץ. המשמעות היא אחת - הפקרת מוח ילדיכם לכל הממעיט במחיר. בכייה לדורות. עשורים של ניסיון, עשייה מוכחת וידע נצבר יירדו לטמיון. ניתן לשנות החלטה אומללה זו. חתמו על העצומה הרשתית נגד ההחלטה, שתפו והעבירו בין חבריכם, הפעילו לחץ, ממשו את זכותם הדמוקרטית והודיעו לריבון שבנושא זה הוא טעה לחלוטין ופוגע בזכות הנוסטלגיה של ילדינו.

 

לפני כמה חודשים לקחתי את בתי הקטנה לבדיקות בטיפת חלב. כשהגענו, עמדה נעמי חוששת בפתח. "אבא", לחשה לי, "חברה שלי, שקד, אלרגית לחלב". הנהנתי. "אז איך היא יכולה להיכנס לטיפת חלב? אולי תבקש מהם שישנו את זה לטיפת דבש?" הציעה. הרגישות של הילדה הפעימה אותי, והיא המשיכה: "ואבא, למה נותנים רק טיפה? שייתנו כוס!" חייכתי מאוזן לאוזן, והודיתי למזלי הטוב שנעמי נמצאת עם ילדים בעלי אלרגיה למזון. 

הדברים לא נראו כל כך מתוקים בתחילת השנה. במפגש המקדים היו מעט הורים שרטנו על העובדה שילדיהם לא יוכלו להביא לגן כריך עם גבינה. אך כיום כשאנו קרבים לסוף השנה, השיעור שילדינו זכו לו בקבלת האחר, שמירה על בריאותו ויצירת מבנה קהילתי תומך כבר בגן ילדים, הוא שיעור נהדר לחיים וגדול מכל כריכי הגבינה בעולם. הדבר לא היה יכול לקרות אלמלא הסייעות הרפואיות והצוות החינוכי הנהדר של גן נוי, שיצרו מדי יום ויום סביבה בטוחה עבור הילדים. 

לאחרונה החליט משרד החינוך לבטל את הסייעות הרפואיות לילדים אלרגיים, ולהעביר את האחריות למוסדות החינוך. כאן המקום להזכיר שאת פתרון הסייעות הרפואיות המציא משרד החינוך לפני קרוב לעשור, כשמורים בבתי הספר לא הסכימו לקחת על עצמם גם את האחריות על הילדים האלרגיים ולתת להם טיפול מציל חיים במקרה של חשיפה. ההסתדרות איימה בשביתה, ובסופו של דבר נולד רעיון חכם ובאמת מוצלח להצמיד סייעות רפואיות לגנים שבהם יש ילדים אלרגיים. ראוי שמשרד החינוך יחזור בו מרעיון הביטול, כדי שעבור אלפי משפחות בארץ לא ייקטע היום בטלפון נוראי ואמבולנס מחוץ למוסד הלימודים. √ 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו