הוא נחשב לאחד מגדולי המחזאים. יצירותיו נלמדות בבתי ספר בכל העולם, כולל בישראל. הוא זכה בפוליצר ובאות ג'פרסון; הכתיבה שלו פרשה את סיפורה של אמריקה והשמיעה קול מוסרי וערכי חשוב. אבל מלבד זאת, ארתור מילר היה גם אב לילד עם תסמונת דאון, שהתנכר לבנו ושלח אותו למוסד זמן קצר אחרי שנולד. במשך שנים אף לא טרח לבקרו.
דניאל הוא שם הילד. אחותו, רבקה, יצרה סרט תיעודי על אביה ששודר לא מזמן ברשת HBO וזכה לשבחים. בסרט היא מגוללת גם את סיפורו של דניאל, ומעלה את הסברה שהמחזאי המפורסם חשש שילד בעל צרכים מיוחדים יפריע לו ליצור. אף על פי שהסיפור לא היה מוכר לרבים, איש לא דרש בעקבות חשיפתו להוציא את מחזותיו של ארתור מילר מתוכניות הלימוד, או לא להעלותם יותר על הבמה.
זה נורא לנטוש ילד פגוע בצורה כזאת. מילר יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את הילד בבית ולהעניק לו טיפול מסור. היו לו אמצעים כלכליים, מעמד וכוח. אבל הוא ורעייתו בחרו להעביר את הילד בין מוסדות, ובהם סאות'ברי בקונטיקט, מוסד שנודע לשמצה על שהזניח את מטופליו באופן מחפיר, בשל מחסור בכוח אדם.
מילר אינו היוצר הראשון שכשל מוסרית. העולם מלא באמנים ויוצרים עטורי תהילה שחייהם היו מופת להתנהגות בלתי הולמת. מוצרט, למשל, היה אב ובעל לא ראוי, גס רוח וחסר נימוס. בדיון שנערך בעתירה נגד מתן פרס ישראל ליגאל תומרקין, אמר השופט אליהו מצא כי "גדולי האמנים היו אנשים לא נעימים. אני לא בטוח שמוצרט היה מקבל את פרס ישראל למוזיקה".
שאלת השאלות היא אם אפשר להפריד בין יצירתו של האמן לבין דבריו ומעשיו. האם היצירה עומדת בפני עצמה? האם אפשר וצריך לנתק אותה מיוצרה? ברור שיש אמנים ויוצרים שצורכים סמים או מנצלים את מעמדם כדי לקבל טובות הנאה. מה שרואים על המסך או על הבמה שונה מאוד ממה שקורה מאחורי הקלעים. מהו קו הגבול, הרגע שבו אנחנו, כקהל, צריכים לומר: "עד כאן"?
יהיו מי שיגידו שיש לשפוט כל מקרה לגופו, שאין דין כוכב ילדים שהשתמש בסמים קשים כדין זמר מפורסם שקיים יחסי מין עם קטינות. שאם מדובר בגאון, אפשר לסלוח - אבל אם מדובר ביוצר בינוני, אין מקום למחילה. זהו דיון משמעותי שצריך להתקיים בכל חברה: אסור לפחד או להשתיק אותו. בטרם נפסול ונצנזר, מוטב שנשאל: מהם, אם בכלל, הקווים האדומים, הערכיים והמוסריים, שעלינו להציב ביחס ליוצרים ולאמנים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
