על גג העולם

88 שנים, פחות חודש, עברו מאז המונדיאל הראשון ב־1930 באורוגוואי ועד המונדיאל ה־21 שייפתח הערב במוסקבה - דווקא בקול ענות חלושה - בעימות בין המארחת רוסיה למי שמסומנת כבשר התותחים של המשחקים, ערב הסעודית. ב־1930 השתתפו בטורניר רק ארבע נבחרות אירופיות - צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ורומניה - שנסעה רק בזכות המלך החדש, קרול השני, שהיה חולה כדורגל. כל ארבע הנבחרות הגיעו לאורוגוואי ביחד, בהפלגה של שלושה שבועות על סיפונה של האונייה קונטה ורדה, ואפילו קיימו אימונים משותפים על הסיפון. תפס איתם טרמפ גם נשיא פיפ"א ז'יל רימא, שהביא איתו את הגביע בקופסה.

למונדיאל ברוסיה אף נבחרת, גם לא פנמה, לא תגיע באונייה. ארגנטינה, למשל, אפופה באבק כוכבים ומותשת מסינדרום ירושלים, נחתה במוסקבה במטוס ששייך לרולינג סטונס, לא פחות. 

על פניו, המונדיאל - דרך טקס הפתיחה ושירת ההמנונים - הוא מפגן אדיר של לאומיות ואולי גם הזדמנות פז של משטרים מפוקפקים להשתמש בנבחרות מדינותיהם כמנוף להאדרת ולמירוק האידיאולוגיות ההרסניות שלהם. אבל ככל שהשנים עוברות, נראה שבכדורגל לפחות מנצחים הגלובליזציה, הכסף הגדול, האינדבידואליזם ולצערנו גם השחיתות, שמאפשרים למשל את אירוח המונדיאל המופרך והשערורייתי בקטאר בעוד ארבע שנים.

 

משפחה בועטת. עם הקמע, הזאב זאביבקה // צילום: אי.פי.אי

 

32 נבחרות ישתתפו במונדיאל - ובטורניר הבא מדברים כבר על 48 - פי שלושה מבמקסיקו 1970, שבו השתתפה ישראל כאחת מ־16 המאושרות. גם המשחק עצמו השתנה כל כך לאורך ההיסטוריה, אף על פי שחוקיו דוגמטיים לעומת ענפים אחרים. הכדורגלן של היום, למשל, רץ בממוצע 11 ק"מ במשחק, כשרק במונדיאל 1978 בארגנטינה שחקן ממוצע רק פחות מחצי המרחק - כ־5 ק"מ בלבד. כשכדור מגיע לשחקן, זמן ההחזקה בו ירד בתוך עשור בחצי, משלוש שניות לשנייה וחצי. כל זה אומר שהכדורגלנים בני ימינו הפכו משחקנים לגלדיאטורים מפוצצי שרירים, המשועבדים לשיטות אימון פיזיולוגיות שמהונדסות בתנאי מעבדה ומאפשרות מקסימום תפוקה, עם ניסיון מתקדם לשלוט בעייפות ובפציעות.

הסיפורים והצבע יגיעו דווקא מהנבחרות הקטנות, הלא שגרתיות. מצרים תבליט את מוחמד סלאח, האיש החשוב במדינה חוץ מהנשיא א־סיסי; מנבחרת איראן תמיד צצו גרעיני התנגדות למשטר; ואילו פנמה הביאה לרוסיה, תחזיקו חזק, לא פחות מ־30 אלף אוהדים. 

אבל בסוף שלב הבתים, משמינית הגמר, ניכנס כבר לפרוזדור המוכר מאווירת הצ'מפיונס ליג עם האייקונים שמופיעים על המסכים לאורך כל העונה וסיימו רק לפני חודש עונה של 60 משחקים. הנעלמים הגדולים הם כמעט קבועים - האם ברזיל תשקם את כבודה האבוד אחרי השביעייה שחטפה בביתה מגרמניה לפני ארבע שנים? האם לאו מסי מסוגל לשאת את ארגנטינה על כתפיו כמו מראדונה? איך צרפת תעמוד בציפיות? מה עושה את קרואטיה הקטנה, מדינה עם פחות מ־5 מיליון תושבים, לנבחרת טובה כל כך? מאיזה חדר הלבשה תדלוף שערוריית הענק? ואיך נסתדר בלי הסקוואדרה אזורה מארץ המגף? על כל אלה נקבל כנראה תשובה בחודש הקרוב שאחריו, בסוף, נמשיך את הספירה הארוכה כל כך לאחור ונשאל את עצמנו למה ישראל היא לא חלק מהפסטיבל הזה?

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו