נדמה שהשתלטות הטכנולוגיה על חיינו חילקה את אוהדי הכדורגל לשני מחנות: אלו שתומכים במיתולוגיה של המשחק, בספונטניות שלו ובהשארתו בצורה הטבעית עם הטעויות והטרגדיות, שדומעים מול סרטי מונדיאל בשחור־לבן כשברקע קריין של אולפני כרמל, והמחנה השני, שגדל מיום ליום ומסרב למצוא רומנטיקה בטעויות פטאליות שמקורן בחוסר קדמה טכנולוגית ודורש שקיפות, ובעיקר צדק.
לא משנה מאיזה סוג אתם, הרי אין אוהד כדורגל שקבוצתו לא קופחה מתישהו בגלל טעות שיפוט שהכריעה גורלות והיתה יכולה להשתנות אילו היו משתמשים בווידאו.
אז המחנה הטכנולוגי הולך לקבל במונדיאל הקרוב את המתנה הגדולה מכל: VAR (Video Assistant Referee). או במילים אחרות - עוזר וידאו לשופט, שיראה את מה שהשופט יפספס, יפנה את תשומת ליבו לאירועים שקשה לראות מהזווית שבה הוא נמצא, לניואנסים של משחק שפוספסו, וישמש עוד הרבה זוגות עיניים, כמספר המצלמות שמכסות כל פינה במגרש, ויעניק לשופט הזדמנות נוספת לראות מהלכים שנויים במחלוקת ולקבל את ההחלטה הנכונה עבור המשחק.
שלום לתמימות, ברכה לצדק
אז נכון שהמיתולוגיה של המונדיאל בנויה גם מהשער של ג'ף הרסט בגמר של 1966 שעבר או לא עבר את הקו, ו - איך לא - יד האלוהים של מראדונה באצטקה ב־1986 שהעיפה את אנגליה הבוכייה, אבל רומנטיקה זה לחלשים ונוסטלגיה טובה לאספני אלבומים.
יותר מדי כסף מושקע ויותר מדי מאמצים מושקעים על ידי שחקנים, מאמנים והתאחדויות כדי שברגע האמת האיש עם המשרוקית יעשה את הדבר הנכון. זה אבסורד שהכל יתקלקל בגלל טעות אנושית של שופט שזווית הראייה שלו פחות טובה מזו של מוטי מחולון, שיושב על בירה וגרעינים מול מסך 200 אינץ' בסלון ותולש שערות כשהוא לא מבין למה השופט התוניסאי לא שרק לפנדל. אז עופי לך רומנטיקה, קחי איתך את התמימות, ופני מקום לצדק.
במונדיאל הקרוב נקבל מרכז עצבים של מוטי מחולון - גרסת פיפ"א. במרכז וידאו במוסקבה יצפו צוותים של שופטים במשחק מכל זוויותיו ויעירו לשופט דרך האוזנייה בארבעה סוגי מקרים: שערים ועבירות שהובילו אליהם, כולל נבדל (כן, גילי לנדאו - נולדת בדור הנכון), שריקות לפנדל ולאירועים שהובילו אליו (אל דאגה, איתי שכטר, הטכנולוגיה עדיין לא הגיעה לארץ), כרטיסים אדומים וטעויות בזיהוי (ולצערם של כמה שדרנים, הסיוע לא יגיע אליהם לאוזנייה).
וכן, המשחק הולך להיעצר לזמן של בין עשרות שניות לדקות, תלוי בבהירות המקרה וביכולת לנפק זווית משכנעת וגזר דין ברור. השופט יכול לקבל את המלצתו של שופט הווידאו ולקבל החלטה בלי ללכת למסך, או - במקרה שירצה לראות בעצמו - יעצור את המשחק, יסמן באצבעותיו סימן מלבני שיזכיר מסך וייגש למוניטור שיוצב עבורו בסמוך לשופט הרביעי. ולא, השעון לא ייעצר והזמן הנוסף לא יוסף במלואו, אלא בהתאם להתפתחויות במשחק. כן, זה אומר שישחקו פחות כדורגל. מצד שני, משחק כמו מרוקו נגד איראן, על פי חוקת הכדורגל הבלתי רשמית, חייב להיות משוחק 60 דקות, לא יותר.
פחות כדורגל, יותר זמן לווטסאפ ופייסבוק
אלה גם לא חדשות טובות עבור יושבי הכורסאות. אין סיוט גדול יותר עבור חובבי הכדורגל מלהפוך את חוויית הצפייה לדומה לזו של חובב הפוטבול האמריקני או צופה האן.בי.אי. בפוטבול המשחק נעצר בממוצע בכל 11 שניות. בכדורסל אפשר להספיק לקרוא בפסק זמן אחד את כל החומרים שסוכני המוסד גנבו מהמחסן של האיראנים בטהרן, ובשני המשחקים הללו יש גם ערעורים של מאמנים ועצירות במשחק לצפייה חוזרת במהלכים שבהם השופטים לא בטוחים שראו מה שראו, או רוצים לבדוק את מה שלא ראו. לפעמים דקה אחרונה של משחק באן.בי.אי נחשבת בשעות אקדמיות כמקבילה לפוסט־דוקטורט.
והנה עכשיו, הכדורגל, המשחק הכי אמוציונלי על הפלנטה, עם התדמית הרנדומלית, השפיץ של הנעל שהספונטניות זורמת בשרוכיו והרמאות זולגת בפקקיו, הולך לקבל אלמנט שיפגע בקצב המשחק של השחקנים (אבל יאפשר למאמנים סוג של פסקי זמן) ובקצב הצפייה של הצופים, שאולי יצטרכו, חס וחלילה, לדבר עם בני משפחתם על ענייני דיומא ברגעים המתים של המשחק.
זה אמנם נותן תקווה לנבחרת ישראל לדעת שהולכים לשחק פחות דקות של נטו כדורגל, ממש כמו אצלנו, אבל גם אומר שלא צריך לחכות למחצית כדי ללכת לשירותים ושאנחנו הולכים להיות מופגזים בעוד פרסומות. הרי אין כמו רגעים מתים במשחק כדי להרוג את הצופה עם דברים שאין לו כל צורך בהם, אבל הספונסר משלם כסף טוב אז למה לא לטנף את המסך, להגביר את הווליום בצורה מלאכותית וליצור הסחת דעת שתוכל להיות מושקטת רק על ידי הסחת דעת אחרת: הרשת החברתית האהובה עלינו, שבה אנחנו מגוללים חיים של אחרים וגם מתלוננים על ההפסקות הארוכות במשחק, ובעוד אנחנו ממשיכים לגלול בפיד כדי לצפות בגיפים של וידאו שבהם שופט כדורגל צופה בנו צופים בו בווידאו, נגלה שכולנו בתוך לולאה אינסופית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו