האיש שמבטיח - ומקיים

ב־8 בנובמבר 2016 נבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל "היגיון" סטטיסטי. מאז, כך נראה, הוא ממשיך לשבור את כל ההגיונות שהנחו את ה"מומחים" עד כה. 

אחרי שניצח במרוץ לנשיאות, הם הסבירו לנו שטראמפ לא יצליח להשיג כלום, ובמילים אחרות - לא יממש הבטחות משום שהוא לא מתאים לנשיאות ובסך הכל מעביר את הזמן עד הבחירות הבאות. הם גם הבטיחו כי סוף העולם קרב. חלפה קצת יותר משנה מאז נכנס טראמפ לבית הלבן ומה מגלים? שהוא מקיים הבטחות.

בפברואר 2016, אחרי אחד הניצחונות שלו במרוץ, הוא אמר לי שאם ייבחר, יכיר בירושלים כבירת ישראל, יעביר לשם את השגרירות האמריקנית ויוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין הרע שאותו הוריש ממשל אובאמה. והיה עוד משהו. הוא גם הבטיח לנצח בבחירות.

במגזין האמריקני "Foreign Affairs" של מארס־אפריל כתב אליוט כהן, חוקר מדע המדינה מוערך, מאמר נרחב שבו הגדיר את השנה האחרונה כ"שנת המזל של טראמפ". כהן מודה כי אחרי שנה בבית הלבן "העולם לא התפוצץ ומלחמת העולם השלישית לא פרצה". בציטוט הזה יש הכל, חוץ מקרדיט עבור האדם שאחראי לזה: הנשיא ה־45, שהצליח דווקא בזכות היותו בלתי צפוי לערער את אויבי ארה"ב ולגרום להם לספור עד עשר בטרם יעשו מעשה פזיז. 

עבור מאות אלפים של מתנגדיו בשמאל, עדיין אי אפשר להשלים עם דין הבוחר, והם ממשיכים לצאת לרחובות כדי למחות נגד ה...דמוקרטיה. לחלופין, אותו ציבור חושב שטראמפ לא באמת נשיא כי האקרים רוסים, ולא הקמפיין חסר המעוף של קלינטון, הביאו לו ניצחון. 

אי אפשר להאשים אותם, משום שבמשך כל מערכת הבחירות הפרשנים הכי בכירים והכי מנוסים סירבו להתייחס לטראמפ כאל מועמד שונה שהמודלים הקיימים אינם רלוונטיים לגביו. מה ששליט צפון קוריאה, קים ג'ונג־און, מבין, ומה שאיראן עכשיו מתחילה להבין, מומחים בתוך ארה"ב כמו נייט סילבר סירבו לקלוט. 

 

אירופה נשארה בשלה

כמעט שלא נותנים לטראמפ קרדיט על העובדה שהצליח לגרום למנהיג צפון קוריאה להבין שהוא נשמע כמו תקליט שבור ושעדיף להידבר מאשר להיקבר. השמאל בארה"ב עושה הכל כדי לא לתת קרדיט לטראמפ על נכונותו לתקוף את אסד ולתת גיבוי לישראל במלחמתה נגד התבססות איראן בסוריה, תוך שהוא מגביר את הלחץ על רוסיה. וגם נותנים לו כמעט אפס קרדיט על כך שסין מוכנה להגיע לפשרה בענייני מכסים ולא שוברת את הכלים כפי שכולם חששו. 

הנשיא טראמפ הצליח לשדרג את הדיפלומטיה האמריקנית דווקא משום שנתפס כבעל פתיל קצר שנערך לקרב. ומעל הכל - איפה שקודמו בתפקיד, אובאמה, נתפס כמתנשא, מנותק ומחושב מדי, טראמפ נתפס כאותנטי, פשוט ובלתי מתיימר שגם אם לעיתים מתנצח מול אויבי אמריקה, הוא עושה זאת בגובה העיניים. זה, מתברר, חזק יותר מכל נאום השראתי שנתן אובאמה במהלך שנות כהונתו. 

השבוע טראמפ השתמש באותו דפוס פעולה. כבר לפני ארבעה חודשים הבהיר כי הוא אינו מתכוון לחתום עוד פעם על הצו המקפיא את הסנקציות על איראן כחלק מהסכם הגרעין בין טהרן לבין המעצמות. 

 

ראיון בבית הלבן עם הנשיא טראמפ (משמאל: בועז ביסמוט). מאמין בעם האיראני וביכולותיו לחולל שינוי // צילום: Joyce N. Boghosian

 

השבוע סיפק את הסחורה, וביום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית החליט לספק ניצחון חשוב נוסף מול משטר אפל, כשהודיע כי ארה"ב תחדש למעשה את כל הלחץ שהיה לה על איראן מימי טרום ההסכם. 

כמובן שכל ה"מומחים" נכנסו לכוננות ספיגה/נסיגה (מההסכם) - החל ממנהיגי צרפת, גרמניה ובריטניה וכלה במזכיר המדינה האמריקני לשעבר ושושבין ההסכם, ג'ון קרי (זוכרים?), שנראה משוחח לאחרונה עם שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף. אירופה הזכירה לנו השבוע את המשפט הידוע מספר קהלת. מבחינת אירופה - מה שהיה הוא שיהיה.

 

לא שוחה עם הזרם

אבל טראמפ אינו פוחד שלא לשחות עם הזרם - אף פעם הוא לא פחד - והוא יודע שבסופו של יום זה הנשק הכי אפקטיבי שלו. הוא מחבב את הנשיא הצרפתי מקרון ואפילו מנקה לו את החליפה מול המצלמות כשצריך, אבל מכאן ועד להתקפל? אמריקה חזרה להנהיג. והציבור - הוא אוהב נשיא שנלחם, בייחוד בשנת בחירות לקונגרס בארה"ב. 

טראמפ הודיע ביום שלישי השבוע כי כל הסנקציות האמריקניות יחזרו ויופעלו גם נגד מדינות שישתפו פעולה עם האיראנים, אבל זה לא אומר שהכל יחזור בבת אחת. אם הנשיא ישיג את מה שהוא רוצה - תיקון מחדלי ההסכם - לא מן הנמנע שיראה סימני גמישות. 

בשיחות שקיימתי עימו בבית הלבן היה אפשר להבין עד כמה מאמין הנשיא בעם האיראני וביכולתו לחולל את השינוי, ולכן הוא מאמין גדול בכוחן של הסנקציות. עם זאת, במידה שאיראן תתעשת ותסכים להסכם משודרג, הוא יהיה מוכן להקל בסנקציות כך שתוכל להמשיך לסחור עם מדינות אירופה. כל בר דעת בטהרן אמור להבין את החשבון הפשוט הזה. 

התיקון של טראמפ להסכם הגרעין הוא מתנת חג שבועות נפלאה לעם היהודי ולעולם כולו. ואחרי כל זה אולי הגיע הזמן לתיקון ביחס לטראמפ גם מצד פרשנינו.

לפני כמה חודשים אמר לי הנשיא, כשראיינתי אותו בחדר הסגלגל לעיתון זה, כי ההחלטה להכיר בירושלים כבירתה של מדינת ישראל היתה רגע שיא בשנתו הראשונה בתפקיד. סביר להניח שבראיון הבא, אחרי ששגרירות ארה"ב בבירה כבר תהיה עובדה מוגמרת, יביט הנשיא לאחור ויגיד שהפרישה מההסכם היתה רגע השיא בשנתו השנייה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו