"היה לנו חזון להקים קהילה על בסיס חמלה ושיתוף"; "הרגשנו שאנו בתחילתו של ניסוי נפלא, כאילו היינו העם הנבחר". לא בכדי דברים אלו מהדהדים את שיעורי ההיסטוריה הישראלית, במדינה שהוקמה על תמוכות התקווה, קרעי חלומות ופיגומי חזון. אך כשהדברים מופיעים על המסך באמריקאית טהורה, ניתנת לך הזדמנות נדירה לקבל הצצה ישירה אל מציאות חייך, הפעם לא כמשתתף אלא כצופה מהצד.
"ארץ פראית מאוד" היא סדרה המתעדת את הניסיון של הגורו ההודי באגוון שרי ראג'ניש - או בשמו הממותג, אושו - להקים לעצמו, עם תמיכת חסידיו הרבים, אשראם בארה"ב בתחילת שנות ה־80. על פניו, נדמה כי סדרה על רה־לוקיישן נדל"ני מהודו לארה"ב של גורו עשיר חובב מכוניות רולס רויס ושעוני יוקרה, אינה דבר העשוי לעורר עניין לציבור הרחב. אך ששת הפרקים (נטפליקס) מרתקים לצפייה ויותר מכך, זאת בשל הסיפור הלא ייאמן המוכיח כמה רחוק יכולים אנשים ללכת אחרי הרוח ולפניה, אם מישהו רק יסמן להם את הכיוון בשכנוע, בחיוך חידתי ובביטחון.
הסדרה עשירה בראיונות עם אנשי המעגל הפנימי של חסידי אושו ומנהיגי האשראם מצד אחד וממשל ארה"ב מהצד השני. במקביל, המציאות החזותית נגלית דרך דיווחי החדשות ומנגד - מתוך סרטי הווידאו הרבים שאנשי האשראם צילמו כדי לתעד את הקמת המרחב שבו קיוו להקים לעצמם גן עדן של חירות ואושר. כך נפרס בפני הצופה סיפור המעמיד אותו מול תמהיל של דילמות על רוחניות מול חומריות, על חופש וחירות אישית אל מול הממסד המפקח, על שמרנות מול חדשנות, על מיניות ואהבה, על שיגעון הכוח ואלימות בשם רעיונות עוועים, ובעיקר דילמת תפיסת האמת כסובייקטיבית לחלוטין.
הסדרה כולה עשויה בצורה נהדרת, ולמרות שיש בה לא מעט ספק השמטות ספק אי דיוקים, הסיפור כולו מסופר בצורה מרתקת. אין בה רגע דל, וכל פרק מותיר את הצופה מול המסך בחוסר אמון של "לא יכול להיות..."
לא ארחיב מעבר לכך, כדי להשאיר את החוויה במלואה עבור מי שלא ראה עדיין, אך עבורי הסדרה מסקרנת במיוחד בשל נקודה שאליה ממעטים להתייחס ביחס לסדרה - המשיכה של אנשי קודש ורוח אל הפריפריה.
הבחירה בניתוק היא מכוונת. אנשי אושו מקימים את החווה־עיר שלהם בלב יערות מדינת אורגון, לצד עיירה נידחת וזעירה בשם אנטלופ. חלק גדול מהפרקים הראשונים מוקדש לתגובת המקומיים שנראים כמי שהזמן שכח מחוץ לשעון. קהילת פנסיונרים שבחרו או נותבו לחיות אי שם בשולי אמריקה, ולפתע מופיע לצידם כוח חדש של אנשים מוארי עיניים שמחליטים שדווקא ה"חור הנידח" הזה, הוא המקום שבו הם רוצים לחיות על פי דרכם והבנתם. מהר מאוד מתגלה שזה "לא כוחות" שכן הקהילה החדשה מורכבת מכאלו הכפופים בכל מאודם למנהיגות טוטלית. מנהיגות אשר באמצעות כוח המספרים הדמוגרפיים, יכולה לבוא ובאבחה לשנות את מרקם החיים במקום ולהפוך אותו על פיו.
"דת שמתנגדת לדתות" // צילום: דויד פרץ
העובדה שקהילה אחת מאורגנת כקן נמלים המתנהל כשטובת הקהילה מעל טובת היחיד, וההתנהלות היא על פי עקרונות מחייבים והלכות שכמו נגזרו מעל חוקי האדם אי שם בשמיים, מקשה קיום דיאלוג של הבנה בין הקהילות. כך מוצאים את עצמם שני הצדדים מידרדרים במדרון במסלול התנגשות עוצמתי. התנגשות שמעמידה את אנשי הקהילה המקורית בעמדה נחותה בשל המחסור באמצעים ובכוח מארגן. חולשה פריפריאלית זו היא אשר מנתבת גורואים וחצרות אל הפריפריה. שכן רחוק מהעין, באזורים מוחלשים קל יותר להשתלט ולבצע הפיכות שקטות באמצעות המרחבים העמומים באפרוריותם של החוק.
אי אפשר שלא לעשות את ההשוואה בין הסדרה לבין מכלול התופעות באזורנו. מהידועות ביותר כמלחמות השבת באשדוד, דרך המתחים בנתיבות "עיר הבאבות" והשאלות המורכבות שעולות בתהליך המעבר של הקהילה החרדית לערד ועד תופעות ידועות פחות לציבור הרחב, כמו הניסיון להקים את "עיר האור" ליד שדה בוקר, או גורו חביב בעל חלומות שיום אחד הגיע עם חסידיו מאיטליה לבאר שבע כי חלם שהמשיח מתגורר בעיר האבות.
מוקדי חיכוך אלו מבעבעים זה כמה שנים בפריפריה הדרומית. בגלוי ובסמוי, לפעמים יותר לפעמים פחות, אך כשמביטים עליהם מהצד ניתן להבין שכולם עוסקים בעצם באותה שאלה - כיצד להכיל את השינוי הרעיוני והמספרי בין קהילות בעלות אג'נדות שונות באותו מרחב.
על פניו, ניתן היה לשער שדווקא אנשי אושו אשר מאמינים בחירות מחשבתית ואישית, "דת שמתנגדת לדתות" כמו שמצהיר אושו באחד הפרקים, יידעו לחיות במרחב משותף השונה מהם. בתחילת הסדרה נדמה שאכן כך יהיה, אבל מהר מאוד הדברים מידרדרים והתוצאה הרת אסון. הסיבה מרתקת - התקשורת של שתי הקהילות בתחילת הדרך נתקלת בחשדנות הדדית הנובעת מתחושת ההיאחזות ב"זה שלנו" מצד אחד, ותחושת "אנחנו יותר טובים מהם" מהצד השני.
קשה שלא לתהות כמה מתוך זה רלוונטי למרחבי חיינו. האתוס הציוני נוצק על גאולת הקרקע, על ידי התיישבות בקרב קהילות אחרות וקביעת עובדות בשטח. אך מה שמתאים לארץ פרא שבה חוקי האדמה קודמים לחוק האדם, יכול להפוך בקלות למרחב ריב, מדון וזדון, כשהמדינה כבר קיימת, וחוקיה נמתחים ונפרצים במאבק עד כדי סכנת קריעתה מבפנים.
הסדרה מלמדת על מחיר המאבק הזה ומראה שלפעמים גם מעטים יכולים לנצח רבים חזקים ומאורגנים, אם הם מתאגדים למאבק ארוך ועיקש בכל הכוח. מצד שני, כל גורו מתחיל צריך ללמוד מהסדרה איזו התנגדות צפויה לו וכמה המאבק על הבית ואורח החיים שלך, אקראי ולא ברור ככל שיהיה, הוא אחד הגורמים המאגדים ומקשיחים קהילות רופפות ורפויות לכאורה.
סוף הסדרה הותיר אותי בתחושה אמביוולנטית. לכאורה - ניצחון אנשי הפריפריה על אנשי אושו, אולם כשמתבוננים על המכלול כולו, ניתן לתהות אם זהו אינו כישלון אסטרטגי של שני הצדדים. שכן הסדרה מותירה תהיות רבות לגבי מה היה קורה אם שתי הקהילות היו מכילות אחת את השנייה. בסופו של דבר, אנשי אושו עזבו את החווה וחזרו להודו. גם כיום האשראם הספק רוחני ספק קפיטליסטי בפונה, מושך אליו רבבות מבקרים. מצד שני קשה שלא להבחין כמה נוצצות עיני אנשי קהילת אנטלופ כשהם מתארים את ימי השיא שלהם במאבק מול אנשי אושו, כשלרגע אחד הם לכדו את תשומת לב העולם, לפני שהמרחב כולו שב לשלוות בדידותו הגדולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו