לפני ההאשמות והטענות, בואו נקדיש רגע דומייה לזכרם של הצעירים. רגע אחד של הקשבה למפעל המכינות הקדם־צבאיות, שחשף שיש כאן דור צעיר שמקבל אחריות ומנהיגות ואוהב את הארץ הזאת עד כלות. במכינות הקדם־צבאיות צומח דור חדש של אזרחים ומנהיגים, ולמרות מה שמוגדר כרשלנות - 20 שנה הם עמדו במשימה ולא ידענו על תקלה.
כמו חבריהם, גם אלו שנספו הכינו את עצמם לחיי חברה וקהילה עם תרומה חברתית. הם הכינו את עצמם למנהיגות ישראלית. הם יצאו לטיול גיבוש, להרפתקה שתהיה שער להיכרות השנה הבאה, אך בפועל פגשו שיטפון במדבר. מפגש בלתי אמצעי בין כוחות לא שווים. אלה שנהרגו היו אחרונים בטור ונלכדו בנקיק בין שני קירות סלע. הראשונים הספיקו לצאת ולברוח מאפיקי הנחל. האחרונים, תשע נערות ונער אחד, שעזר לאחרים להיחלץ ונלכד גם כן, נתפסו על ידי השיטפון בהיותם בין קירות הנחל ללא מקום לברוח ממנו.
הם היו צעירים מבטיחים, כאלה שכיוונו את עצמם לחיים משמעותיים וערכיים יותר. מכינת בני ציון היא בהחלט מקום ראוי לחוויה הזאת, לאתגר. אני יודעת זאת, שתיים מבנותיי בוגרות המכינה והן חלק מהקהילה של בני ציון. הן בקשר לאורך השנים עם המכינה וחבריה הצעירים. בין אנשי צוות המכינה נמצאת רבקה, מנהלת אדמיניסטרטיבית, אך בפועל דמות אימהית עם לב ועין רגישה לצעירים האלה ולמצוקותיהם. נכדתה, אילן בר שלום, היתה אמורה להצטרף למכינה בשנה הבאה ונספתה באסון.
אחד מאנשי הצוות ומי שהוא חלק מחיי המכינה ומדריך טיולים בפני עצמו, ערן בר גיל, המליץ לבת דודו, אלה אור, להצטרף לבני ציון. אלה מצאה את מותה בשיטפון. ערן יודע את הארץ, את נופיה, את שיטפונותיה וסכנותיה, הוא מטייל וכותב על כל מעיין וכל פרח שהוא פוגש בדרכו. הוא, המומחה לשיטפונות, לא מצא דרך למנוע את הטיול המסוכן, את המפגש עם המים האיתנים באמצע המדבר. כובד האובדן ילווה את חייו, את משפחתו.
אני מספרת זאת, כי כך למדתי מבתי, כנרת, שחזרה כמו רבים מבוגרי המכינה לטרומפלדור 40 בתל אביב, כדי להיות שותפה ברגעים הקשים. 11 מחזורים של בני מכינה, ואני יכולה להעיד שהם בני משפחה מורחבת וקהילה עם מחויבות.
לצעירים הללו יש אנרגיה אדירה שאפשר למנף וגם צריך לרסן, אך החיפוש אחר הקצה הוא חלק מאופיים של ישראלים צעירים. המכינות הקדם־צבאיות ידועות בעשרות טיולים קצרים וארוכים שהן מקיימות במהלך השנה. זה חלק מהחינוך וחלק מהמשנה לאהבת הארץ. אסון בגודל כזה אינו מגיע מהאין.
אולי ההצלחה הגדולה של המכינות הקדם־צבאיות, הביטחון העצמי שצברו, הבוגרים הרבים שהיו לקצינים, ואולי דווקא עשרות טיולים ברחבי הארץ שביססו את הידע והביטחון הביאו גם להיבריס ולזחיחות הדעת של אנשי צוות המכינה ושל המדריך.
הגיע הזמן שלעצמאות ולביטחון העצמי של הצעירים תהיה גם חגורת ביטחון בדמות כפיפות לרגולטורים כמו אלה המחייבים את מדריכי השל"ח ומורי הדרך.
תקופת המעבר מהתיכון למכינה ולצבא תהיה מנוסחת היטב - למי היא כפופה ולמי חייב ראש מכינה לדווח כשהוא מוציא טיול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו