זר לא יבין זאת. לא יבין את ההתרגשות של עולה חדש שזה עתה נחת בנמל התעופה בן־גוריון. הוא לא יבין מדוע עולה חדש דומע מאושר כאשר הוא מקבל "תעודת עולה" עם מספר זהות ישראלי.
זר לא יבין מדוע עולה חדש נהנה כל כך לשמוע אנשים מדברים ביניהם בעברית - הדבר הטריוויאלי ביותר ברחוב ישראלי ממוצע. והוא לעולם לא יבין את תחושת הביטחון העמוקה שעולה חדש חש כאשר הוא רואה חייל או חיילת של צבא ההגנה לישראל עם רובה על הגב.
זר לא יבין זאת. זר גם לא יוכל לעולם להבין מדוע מישהו קם יום אחד ומחליט לעזוב את החיים שלו במדינה אחרת כדי להתחיל מאפס כאן.
הייתי נער פעיל מאוד בקהילה היהודית בארגנטינה כאשר שני פיגועי טרור מחרידים שינו לנצח את ההוויה הקהילתית שלנו שם. סידורי האבטחה החמירו, חברי הקהילה חששו להסתובב עם כיפה על הראש, ובמשפחתי לא אהבו, בלשון המעטה, את העובדה שכל החולצות שלי היו עם כיתובים בעברית. אבל הפגיעה בקהילה היתה עמוקה הרבה ביותר - כולם ידעו מייד ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. לפתע הפכנו לזרים במקום שבו גדלנו.
לפני בדיוק 20 שנה הגעתי לראשונה לישראל. הייתי בחור תמים בן 16, והגעתי ארצה לביקור של שבוע ימים לאחר השתתפות במצעד החיים במחנות ההשמדה בפולין. אווירת חגיגות היובל קיבלה את פנינו, ותחושת המעבר משואה לתקומה היתה מוחשית ממש. מהכפור הפולני באפריל, לחום התל־אביבי. משמיים בצבע פלדה, לשמיים הכחולים. מהאימה, לחגיגות ה־50. סיפור האהבה עם "התרבות הישראלית" התחיל מייד. במארס 2001 חזרתי כעולה חדש.
בפרספקטיבה של 20 שנה מאז אותו יום ראשון שלי במדינת היהודים, המסקנה היום (כמו אז) היא חד־משמעית: יש לנו במה להתגאות. הרבה מאוד. אז נכון - לא קל פה. ויש פקקים, ויש משכנתא, וחם, ולח, וקטן, ומחניק, ויקר, והאנשים עצבניים, ונדחפים בתור, ונדחפים בכביש, ונדחפים לשיחות, ואין הרבה נימוס, ויש מלחמות, ויש טילים. אבל זה שלנו. זה המקום שלנו. והוא מקור לגאווה עצומה. צאו לחגוג!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו