חבל שהדיון הפוליטי על כוונת ראש הממשלה להשתתף בטקס הדלקת המשואות גלש מהר להתנצחות תקשורתית, התבצרות בעמדות והצבת אולטימטום. אולם משעה שכבר גלש לכך, משעשע לראות כיצד המשיכו הדברים להתנהל במחזורם הצפוי והקבוע: שורת הפרשנים הנידה ראש לעמדתו הנחרצת של יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין, והתפעלה מ"עמידתו האיתנה" נוכח "שגעון הגדלות" של נתניהו. דווקא זה שהזדרז לעשות ברוגז, לגייס את הכנסת ועובדיה לקרב כיפופי הידיים ואף איים בחרם פרלמנטרי, הועלה לדרגת המבוגר האחראי, והוכתר כשומר הסף של הדמוקרטיה.
ניחא. מאובאמה עד מוגריני, מיעלון ועד ברק - התרגלנו לרפלקס ההתייצבות של רפובליקת פרשנינו לצד כל דמות, המרהיבה עוז להתעמת עם נתניהו שלא בפניו, רצוי בטוויטר או בשבתרבות. לעומת זאת, מפליאה ואף מדהימה הטבעיות שבה מחלחלת לדיון המוסכמה שהשתתפותו של ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות, היא בגדר "חריגה בלתי נסבלת מכללי הטקס"; שכוונתו לנאום באירוע המרכזי לציון שבעים שנים לעצמאותה של מדינת ישראל, אינה אלא "פוליטיזציה בוטה", וכמובן, "פגיעה אנושה בממלכתיות".
באיזה יקום הפוך צריך לחיות, כדי להשתכנע שהשתתפותה של האישיות רמת־הדרג ביותר בממלכה, ראש הממשלה, ועוד אחד שלא נזרק מלשכתו אחרי חצי קדנציה, תחשב לאנטי־ממלכתית? טרם נשמע נימוק עקרוני משכנע מקרב המתנגדים, זולת דבקות ביורוקרטית בקובץ הנהלים (זה לא בתקנון הטקס!), או מתקפות נגד נתניהו, שהוא, לעומת קודמיו, "מסית", "מפלג" ו"שנוי במחלוקת".
פועל כאן מנגנון השכחה קולקטיבי, המתוכנת להחרגתו של נתניהו ממסורת של מנהיגים לכאורה "ממלכתיים" ו"ראויים", שבעידנם לא כלל התלהטו הרוחות, ויכוחים מרים לא נוהלו, יריבים לא נמחצו, מתנגדים לא הושתקו, והעם לא פולג. בגין, פרס, רבין, שרון: חברה בהרמוניה אידילית. נתניהו: שבטים משוסעים.
וזו בדיוק המטרה: לקבע בתודעה את דימויו של נתניהו כ"זיהום" במרקם הפוליטיקה הישראלית. השתתפותו בטקס תעכיר את האווירה, כפי שעצם נוכחותו בחיים הציבוריים "מזהמת" את הממלכתיות. התמיכה הציבורית הרחבה בו והצלחתו האלקטורלית העקבית הן פרט שולי: מתנגדיו מתבצרים בסירוב עיקש ושיטתי לראות בליכוד ובנתניהו שלטון לגיטימי, המשקף את רוח התקופה.
ומכאן הרגישות הרבה סביב זוטות: מבחינת יריביו, נתניהו רשאי למנות סגני־שרים או להיפגש עם שועי עולם, אבל לא ניתן שייגע בשאריות הממלכתיות המקודשת, אותו מרחב סמלים שכבר קולקל לא מעט תחת נעלי העקב של מירי רגב. כל עוד מנשבת מעליו "הרוח הישראלית", וכל זמן שמתנגנת בו נעימת "ישראל היפה" - לנתניהו אין, ולא תהיה בו דריסת רגל. לא לו, לא למפלגתו - ולא לתומכיו, שיכולים להסתפק בסלסוליה של עדן בן זקן.
מצער שיו"ר הכנסת נגרר לקמפיין אנטי־דמוקרטי זה, הפועל לקלף מנתניהו כל ערך סמלי כמנהיג האומה, ולהשטיח את מעמדו ל"פוליטיקאי". מדינת ישראל מציינת 70 להקמתה. ראש הממשלה מבקש לשאת דברים בטקס המרכזי לציון עצמאותה. אין דבר ממלכתי מכך, וכל השאר - תרסיס קצף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו