שירות חשוב עשתה הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" לסוגיה העדתית. הסדרה המשובחת הציגה את המחקר ההיסטורי על הפנייתם השיטתית של יהודי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח, והדגישה שהעיירות היו חלק מתוכנית ליישוב הארץ ולא פתרון לבעיית קליטת העלייה.
יתרונה של סדרה בזמן צפיית שיא הוא יכולתה להגיע לקהל רחב, אולם הנגשת המידע מחייבת השטחה של תמונה רב־ממדית. הצורך ליצור דרמה מביא לעיתים לעיוות, בשל החשש שתמונה מדויקת עלולה ליצור מבט מורכב שבו אין רשעים וקורבנות.
הנרטיב של הסדרה מאוד ברור: מדינת ישראל הפנתה את העולים לעיירות הפיתוח כדי להרחיק אותם מהעיניים של הוותיקים, משום שהיא בזה לתרבותם. המגורים בעיירות הפיתוח היו סוג של עונש, והדבר הוסתר בכוונה מהציבור באמצעות חיסיון תמוה על הדיונים של הנהלת הסוכנות (מידע שהתברר כפיקציה כאשר בעקבות הסדרה קראו שרים לפתוח את הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות, ואז התברר שהם גלויים כבר עשרות שנים לכל דורש).
אחת הדמויות המוצגות בסדרה כאיש הרע היא גיורא יוספטל, שהקים את מחלקת הקליטה של הסוכנות ועמד בראשה שנים רבות. יוספטל היה אחראי למעברות בשנות העלייה ההמונית, והיה אחד ממובילי תוכנית "מן האונייה אל הכפר" בשנות העלייה מצפון אפריקה (1954-1956).
מתוקף תפקידו הוא בא במגע ישיר עם העולים יותר מאחרים. לעיתים קרובות התבטא בדיונים סגורים באמירות לא פשוטות נגד יוצאי ארצות המזרח; מנגד הקדיש כל מרצו וכוחותיו ודרבן גם את עובדיו לעשות זאת, כדי להקל את התנאים הקשים של העולים במעברות.
בסדרה "סאלח" הוצג יוספטל באופן שטחי כגזען. כמה ראשי ערים נענו לקריאה להחליף שמות רחובות ומוסדות הקרויים על שמו, בהתבסס על כך שיוספטל ראה את העלייה מצפון אפריקה כ"בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל". הדברים הללו, המובאים בסדרה כאילו נאמרו בדיון סודי של הנהלת הסוכנות ב־1954, הם המחשה לסטייה מן האמת על מנת לשרת נרטיב.
המקור, בספר "איש יוצא אל אחיו", מספר על כך שיוספטל זועם על העיתונאי אריה גלבלום, שנכנס ברשותו למחנה עולים ב־1949. בניגוד לכוונת יוספטל, גלבלום פרסם בעיתון "הארץ" כתבה רצופת סטריאוטיפים נוראים על יהודי צפון אפריקה.
יוספטל כעס וחשש שהכתבות תגרומנה לאנשים לחשוב ש"העלייה היא בעלת משקל מוסרי ירוד וכו'". כלומר, הדברים שיוצרי הסדרה הביאו כמייצגים את דעתו של יוספטל הם בעצם דברים שיוספטל התנגד להם!
אין לי טענות ליוצרי הסדרה, זה הז'אנר. אולם מהאנשים שמחליטים לשנות שמות רחובות בערים מתבקשת בדיקה יותר מעמיקה. שינוי שם רחוב נכון כשמתברר שאדם היה פושע; לא על בסיס אמירות (לא מעשים) שנאמרו לפני עשרות שנים ונשפטות במשקפי התקינות הפוליטית של 2018 (ובמקרה של יוספטל האמירה הזאת לא נאמרה כלל).
אני מצטרף לקריאה שהשמיעה ברית יוצאי מרוקו, שחשוב להנציח את עולי מרוקו ותרומתם, אולם לא על ידי "עולם ישן עד היסוד נחריבה".
כחוקר העלייה מצפון אפריקה הגעתי למסקנה שמושג מפתח להבנת היחסים בין הממסד הישראלי ליהודי ארצות האסלאם הוא הביטוי "סולידריות מתנשאת". ביטוי עם סתירה פנימית, כי מי שחש סולידריות רוצה לקרב ואילו מי שחש התנשאות רוצה להרחיק. אבל החיים רצופים סתירות פנימיות. התבוננות על היחסים באופן הזה מאפשרת להבין את אותן סתירות בין התבטאויות למעשים, בין מעשים למעשים, בין העזרה הרבה ותחושת האחווה להתנשאות ולקיפוח.
ספרו של ד"ר אבי פיקאר "עולים במשורה - מדיניות העלייה של ישראל כלפי יהודי צפון אפריקה - 1951-1956", ראה אור ב־2013 באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. בנובמבר 2017 קיבל פיקאר אות "יקיר ברית יוצאי מרוקו בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו