ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב היתה חנות לכלי בית. אמא נהגה לקנות שם סכו"ם לקראת הפסח. לא לליל הסדר, שבו נהגנו לאכול בסכו"ם מהודר שנועד רק לאותו ערב מיוחד, ואשר היה מוצא מארון כלי המיטה, משום מה, פעם בשנה. כלי הפלסטיק נועדו לחול המועד והמשיכו לשרת אותנו עוד חודשים אחדים לאחר הפסח, עד שנשברו או נסדקו.
את הכלים הכבדים הגעלנו במחסן הכביסה שבחצר, בגיגית ענקית, שנועדה בדרך כלל לכביסה, ואשר התגייסה באותו יום לסירים ולמחבתות. המושג הזה הצחיק אותי. מה פתאום להגעיל? לא הכרתי שום פועל או תואר משורש גע"ל חוץ מגועל נפש ולהגעיל ומגעיל. אמא לא הבינה למה אני צוחק ושיגרה אותי, בכל הרצינות התהומית, של מרצה לתנ"ך, לספר איוב, פרק כ"א, פסוק י' וביקשה שאקרא את פירוש קסוטו למושג "ולא יגעל". אולי התביישה לומר לי זאת בעצמה, כי מצאתי שם משהו גס נורא, וחזרתי אליה סמוק כעגבנייה.
אחרי שסבתא נפטרה, נערכו לילות הסדר אצלנו, על כל האחריות הכרוכה בכך, אבל את החרוסת המשיך סבא להכין, עם האגוזים, תפוחי העץ, התמרים והיין האדום, והוא גם ישב על כר גבוה במיוחד במסגרת ה"מסובין". בגלל סבא גם הכנו את הקערה הגדולה והמגבת לנטילת ידיים, כדי שלא יטרח בכל פעם לחדר האמבטיה כדי לטבול את ידיו.
לא רבים היו המסובים לשולחן, ונטל הקושיות היה כל השנים על כתפיי. מעט קינאתי באחי הבכור, שהשתחרר מעול הקושיות מאז עמדתי על דעתי. שום בן משפחה צעיר יותר לא טרח להיוולד אחרי. למרות שידעתי אותן בעל פה, בכל זאת התרגשתי. ערכתי חזרות מרובות בשקט, כדי שאבא ואמא לא יראו אותי בחוסר ביטחוני, וכל כך ייחלתי כבר לרגע של "עבדים היינו", שבו המבוגרים והמנוסים הסבירו לילד המתבגר משנה לשנה, את התשובות, שגם אותן כבר ידעתי בעל פה. בכל פעם שסיימתי את הקושיות מחאו לי כפיים כאילו אני חיברתי אותן. אבל מי שרוצים להאמין שיש בך משהו מוצלח במיוחד, יהיו מוכנים להיתלות גם בארבע הקושיות בעל פה.
"לירה ועשרים גרוש". יוסי ביילין בן ה־10, 1958
עניין האפיקומן היה תמיד מורכב. שוב מדובר כאן באחריות גדולה. אחרי הכל, אם אתה מוצא את האפיקומן, ומתעקש לא להשיב אותו, פשוט אי אפשר להמשיך את הסדר שלאחר "שולחן עורך", והכל ייהרס. מצד שני, לאחר שאתה מוצא את האפיקומן, אינך יכול לומר שאתה מוותר על תמורתו, כי זה ממש בניגוד לכללי הטקס. לבקש מה שאתה רוצה באמת, הרי אינך יכול. אתה יודע עד כמה חוסכים בבית, ועד כמה אבא עובד קשה בשתי המשרות שלו, ועד כמה מתייגעת אמא בעבודתה שלה.
ימים לפני ליל הסדר הייתי שובר את ראשי איך אפשר לבקש משהו שיהיה צנוע, אבל לא ממש מבייש את אבא. חשבתי על משחקים שראיתי בבתיהם של חבריי, והאמת היא שדווקא אותם רציתי במיוחד. כשהייתי בכיתה ד', נהגתי לשחק בביתו של חבר, ב"ריכוז". היה זה משחק מרתק, ששמו "עוברת" לימים ל"מונופול". אבל חששתי שזהו משחק יקר מדי, ושאביך את אבא. ליד שוק הכרמל היתה חנות צעצועים. שאלתי אם יש להם "ריכוז", אבל לא הרגשתי נוח לשאול כמה זה עולה, בלי שהיתה לי כוונה לקנות אותו, ולכן סיפרתי למוכר את האמת. הוא הביט בי בחוסר אמון מסוים, ואמר: "לירה ועשרים גרוש". חשבתי שזה לא נורא.
כשנשאלתי - לאחר שאבא החביא את האפיקומן במקום שלא היה אפשר שלא לגלותו, ואני מצאתיו כמובן - מה אני רוצה תמורתו, אמרתי, בדחילו ורחימו, את שם המשחק, וביקשתי לראות את הבעת פניו של אבא. הוא לא היה מאושר. ביום הראשון לחול המועד הלכנו לחנות שליד השוק, וביקשתי מן המוכר את המשחק שאת מחירו בדקתי מבעוד מועד. אבל הבנתי שכנראה הגזמתי. נשבעתי לעצמי שיותר לא אמצא את האפיקומן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו