מבלי ששמנו לב, נקברה בקול דממה דקה הקונספציה המרכזית שעליה נשענה תפיסת העולם המדינית של השמאל. מאז פרוץ תהליך אוסלו ולפניו, ביסס השמאל את תפיסת עולמו על שלוש הנחות יסוד: שלום משיגים באמצעות הסכמים, פייסנות ופשרות; צמיחה כלכלית תלויה בתהליך השלום; לגיטימציה בינלאומית תלויה בתהליך השלום.
ההנחה הראשונה - שלום תלוי בהסכמים (שתלויים בוותרנות) - שווקה בכוח בשנות ה־90. הסיסמה היתה "שלום עושים עם אויבים" והסכמים וטקסים על מדשאות. לשווא ניסה הימין להסביר שהסכם הוא תוצאה של רצון לפיוס, לא זה שמייצר אותו. הם הוקעו כאנשי האתמול שנותרו בעבר. האינתיפאדה השנייה, על אלפי ההרוגים, הפצועים והשכול שהביאה, גרמה לציבור בישראל להפנים שהסכמים לבדם לא יוצרים שלום. מאז נעלם המושג "תהליך השלום" כמעט לחלוטין מחיינו, ואת מקומו תפס "התהליך המדיני".
האינתיפאדה השנייה גם חיסלה את הקונספציה שגרסה כי צמיחה כלכלית תלויה בתהליך השלום. שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, חילץ את ישראל ממשבר והוביל אותה לצמיחה כלכלית אדירה. כל זאת, במציאות ביטחונית קשה ובתקופה של קריסה מוחלטת של התהליכים המדיניים.
הטענה האחרונה לטובת התהליך המדיני היתה, שהוא הכרחי ללגיטימציה הבינלאומית. לא קל למכור "מזרח תיכון חדש", כשפצעי הסכמי אוסלו מדממים מול העיניים וכאשר ה"אביב הערבי" שוטף את המרחב כולו בדם ואש ותימרות עשן. כל שנותר היה לדבר על "בידוד המדיני". בנאום המכונן של מפלגת יש עתיד אמר יאיר לפיד: "השיתוק המדיני הנוכחי מזין ומפרנס גל נורא של תעמולה אנטי־ישראלית, לפעמים אנטישמית, שחותרת מתחת ללגיטימציה של ישראל בעולם".
בימי אובאמה נראה היה שיש רגליים לדבר. הציבור בישראל קיבל עסקה פשוטה: פשרנות מדינית ומדיניות פייסנית, תמורת לגיטימציה בינלאומית, או במחיר בידוד בינלאומי. בחודשים האחרונים עושה רושם שזה נגמר. לפחות לכל מי שעיניו בראשו וניחן ביושר אינטלקטואלי.
גם אם ניתן להתעלם מאינספור ביקורים של ראשי מדינות בישראל, קשרים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים, הרי שהצהרת טראמפ על ירושלים, הביקור וקבלת הפנים החמה שקיבל נתניהו בהודו, נאום סגן הנשיא פנס בכנסת והפסגה בדאבוס אינם ניתנים להתעלמות. דווקא הממשלה הימנית ביותר קיבלה את הלגיטימציה הבינלאומית המשמעותית ביותר. לא הפייסנות, אלא התקיפות המדינית ושמירת האינטרסים הביאו לרנסנס המדיני המתרחש כאן.
העוצמה שמשדרת ישראל הביאה להכרה בירושלים כבירת ישראל. היא גם שהביאה את הנשיא מודי להכיר בחשיבותה של ישראל וברצון לחזק את הקשרים אתה. אפשר לשער שאדם כמו טראמפ לא היה מצהיר מה שהצהיר, לולא העריך את הנחישות של ישראל ואת זהות האינטרסים שיש לממשלו עם ממשלת ישראל הנוכחית והעומד בראשה.
אריאל קלנר הוא יו"ר ומייסד "חזון לאומי, המרכז למנהיגות ציונית"
