מאז קום המדינה שוק הביצים הישראלי מתנהל כמשק קומוניסטי מתוכנן. מועצת הלול מחליטה כמה ביצים ישווקו במדינת ישראל, מי זכאי לגדל אותן, מה תהיה המכסה האישית של כל מגדל וכמה ביצים יהיה מותר לייבא.
כצפוי, מועצת הלול מתנהלת כקרטל של המגדלים, אך היא גם לא מהססת לפגוע בהם. מכסות הייצור ניתנות בכל שנה כמעט רק לבעלי מכסות קיימות. כלומר, אדם שלא ירש מכסת ביצים לא יכול להיכנס לשוק גידול הביצים אלא אם יקנה מכסה במחיר מופקע ממגדל מבין חברי המועדון הסגור, במעין שוק שחור של זכות זו. מדובר אולי על ההפרה הגסה ביותר של חוק יסוד חופש העיסוק במדינת ישראל. האם יעלה על הדעת שאדם הרוצה לפתוח מוסך ייאלץ לרכוש את הזכות להיות מוסכניק מאדם שקיבל זכות כזו בירושה? האם ייתכן שאדם שרוצה להיות עיתונאי ייאלץ להגיש בקשה למכסת טורים שנתית ממועצת העיתונות? זה מגוחך.
מחקר של פורום קהלת מראה כי במשך השנים מועצת הלול הקטינה בכוונה את היקף הביצים המשווקות בישראל באופן שייקר את הביצים והקטין את הכמות הנצרכת במדינת ישראל. התועלות הבריאותיות מצריכת ביצים ידועות והקטנת הצריכה, במיוחד בקרב השכבות החלשות, מהווה פגיעה בבריאות הציבור.
לכאורה, הטענה הרלוונטית היחידה היא שהמכסות שומרות על פרנסת החקלאים ביישובי הצפון הסמוכים לגבול. גם טענה זו מופרכת. מי בכלל החליט שעל גבול הצפון צריך לגדל תרנגולות? מחלות בדרכי הנשימה הן האויב הגדול ביותר של ענף הלול והאקלים בגליל הוא אחד הגרועים בארץ מהבחינה הזו. המכסות שניתנות לחקלאי הגליל הן מלכודת דבש לחקלאים עצמם, רבים מהם כבר לא מעוניינים בכלל לעסוק במקצוע אך מתקשים להיפרד ממכסת הזהב. חוסר הדינמיות בקרב המגדלים מונע התייעלות, קיומם של מגדלים רבים בעלי מכסה קטנה מונע חיסכון בעלויות שקיים במשקים גדולים, מה שפוגע גם במגדלים עצמם ולרוב מגולגל ליוקר המחיה של אזרחי ישראל.
יש דרכים רבות לקיים התיישבות משגשגת בפריפריה גם באמצעים פחות דרקוניים ושרירותיים שלא פוגעים בחופש העיסוק, ברמת החיים ובבריאות הציבור.
לנו לא נותר אלא להודות לחקלאי האמיץ שנשכב על הגדר. רוב המכסות החקלאיות כבר בוטלו וכעת אולי יבטלו גם את המעוזים האחרונים של הקומוניזם - מועצת הלול ומועצת החלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו