שעה שקראתי את הגיגיו של יהונתן גפן שבהם הוא שר שיר הלל לעהד תמימי, "אדומת השיער" שסטרה לקצין צה"ל, ומעמיד אותה בשורה אחת עם אנה פרנק, חנה סנש וז'אן ד'ארק, חשתי מיאוס מהאיש שגידל בביתו "דור מזוין" שהשתמט מהצבא. המשורר הנשכח, שכתב פעם שירים לילדינו, מסתובב עתה עירום בגננו, עטוף במעיל "ספרותי" וחושף בפרובוקטיביות - כאקסהיביציוניסט - את ערוותו האינטלקטואלית, בניסיון נואש לקושש מעט רלוונטיות.
ברגל גסה דרך גפן על סמלי עמנו המתים, כחלק ממאמץ שבו לוקים חלק מסוטי פנתיאון השמאל, הגורסים: "אם לא נשלוט אנו - אזי שניהרס כולנו".
חרף מאמציי לא מצאתי דמיון בין עהד תמימי (ממשפחת הרוצחת אחלאם תמימי מקפה "סבארו" - כנראה מומרים לאסלאם ממוצא יהודי), שהצטלמה במתכוון כשהיא סוטרת לחיילי צה"ל בידיעה כי תזכה לפופולריות בעמה ובקרב סוטי ישראל - לבין אנה פרנק היהודייה, שהסתתרה מאימת הנאצים עד שנתפסה ומתה בייסורים במחנה ההשמדה ברגן־בלזן, בהותירה מאחור את יומנה ההיסטורי.
נאלצתי להתגבר על רפלקס ההקאה מעצם ההשוואה שערך גפן בין עהד, שניצלה את אצילות נפשו של הלוחם ואת פקודות האיפוק שהכתיב לו צה"ל, לבין דוד המלך האדמוני, שסיכן את חייו וחיסל את גוליית. במחי עטו הפך גפן את עהד הבלונדינית לאדומת שיער רק לצורך ההשוואה הנואלת. דוד סיכן את חייו בעליל, אך עהד המחציפה ידעה כי תקבל בכלאה מתחבושת ועד מרכולת, טיפולי שיניים, ביקורים, ואולי תואר אקדמי. אוי לשיטיון ולזיקנה המנוולת המביישת את נעוריה.
כותב "הכבש ה־16" חלש בהיסטוריה. כל השוואה בין הגברת מנבי סאלח לבין ז'אן ד'ארק "הבתולה מאורליאן" היא חסרת בסיס. ז'אן שמעה "קולות קדושים", נטלה לעצמה צד כמצביאה במלחמות בין בתי מלוכה פיאודליים בצרפת ובאנגליה ונשרפה בצו הכנסייה כעובדת שטן; ואילו עהד, היושבת לבטח בכלא ישראלי, פעלה כפרובוקטורית זוטרה בשירות מנגנון טרור: לא חרב, לא סוס, לא מעללי גבורה. סתם מצלמה, סטירה ומישוש קצין ישראלי ששכרם בצידם.
טרם פטירת אבי, נחמן ברקו ז"ל, נסענו יחדיו לבודפשט לסיור שורשים. אבא, שמרבית משפחתו נספתה בשואה, התעקש לאכול גלידה דווקא בבית קפה מסוים בקרבת הנהר. שם הסביר לי כי בתקופת הנאצים התנוסס שלט: "אין כניסה ליהודים ולכלבים". "עתה אני יושב כאן כיהודי ישראלי, עם בני", אמר כמנצח.
משם המשכנו לאי מרגיט שבנהר הדנובה האפור, שנשא בזרמיו הקפואים המוני גוויות יהודים. בכלא מרגיט נכלא אבי בקרבת תאה של חנה סנש ועונה, לאחר שנתפס בידי הנאצים ההונגרים בנושאו תיעוד מזויף כבלדר לידיעות, נשק ומזון לפעילי המחתרת היהודית (זכה בצל"ש מממשלת הונגריה).
שלוות האי הירקרק אוצרת את זעקות הכאב של הצנחנית הגיבורה חנה סנש, שיצאה מביתה הבטוח בשדות ים, צנחה ביוגוסלביה והסתננה להונגריה תוך סכנת מוות ודאית כדי להציל יהודים, עונתה באכזריות, הוצאה להורג ורק אנדרטה נותרה מייסוריה להנצחתה, כתב זיכוי הונגרי מ"בגידה" המכסה את ערוות מצפונם של רוצחי עמנו וגם את ערוותו של אחד, גפן, המשמיץ את זכרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו