משהו רע קרה לזיכרון של אהוד ברק. האיש שמדבר עתה על "הסכנה האזרחית החמורה" וספק מזהיר, ספק מעניק לגיטימציה לסירוב פקודה מצד אנשי צבא ושב"כ, גנב לפני 18 שנה את דעתו של הציבור היהודי בארץ בעניין שהוא ציפור הנפש שלנו. הוא עשה זאת באופן כה בוטה וקיצוני, עד שכמעט הביא עלינו אז פילוג נורא, התקוממות, מרי אזרחי וסירוב פקודה - מצד הטובים והמובחרים שבנו.
נכונותו של ברק בקמפ דיוויד 2000 לחלק את ירושלים והעיר העתיקה, בניגוד מוחלט לדבריו שלו חודשים ספורים קודם לכן, הביאה אפילו אישים שאינם מזוהים עם הימין הישראלי - כאלה שלעולם לא ניתן היה להעלות על הדעת ש"יסרבו פקודה" - להצהיר בכתב שוויתוריו של ברק בעניין ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, בטלים ומבוטלים. המשפטן מאיר רוזן, שהיה היועמ"ש של משרד החוץ, מוטי אשכנזי, מחולל תנועות המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים, תא"ל (מיל') בר דוד ורבים אחרים הבהירו אז כי "ויתורי ברק בעניין ירושלים לא יחייבו אותם, ולא את מדינת ישראל או העם היהודי כולו". הם הגדירו את ויתורי ברק "בלתי חוקיים בעליל" ו"ניסיון לשדוד את דעת תושבי ישראל ואת אוצר העם היהודי".
ברק הביא אז לסכנה האזרחית החמורה ביותר שריחפה על מדינת ישראל אי פעם (לבד מרצח רבין). הוא הצליח להוציא מהארון הפוליטי אפילו דמות כנשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדאו, שלנוכח ויתורי ברק הזהיר מפני "קריסתה של מדינת היהודים והטמעתה במרחב סביבנו".
העובדה שברק - שבעזות מצח "מזהיר" עתה מפני התקוממות אזרחית - פעל אז ללא רוב פרלמנטרי (ארבע ממפלגות הקואליציה שלו פרשו אז ממנה), הביאה אפילו תומך מוצהר במדינה פלשתינית כפרופ' שלמה אבינרי לכפור בלגיטימיות של ועידת טאבה, ימים אחדים בלבד לפני בחירות 2001. ברק ואנשיו ניסו ל"אנוס" שם את המציאות ולכפות על הציבור הישראלי עסקה שהוא התקומם נגדה בכל ישותו. אפילו אברהם בורג, כיום פוסט־ציוני מוצהר, הגדיר את ויתורי ברק וממשלתו בסוגיית הר הבית "דבר שאינו עולה על הדעת". השר רוני מילוא, איש מפלגת המרכז, שהתפטר מממשלת ברק, הסביר אז שמהלכי ברק יביאו לכך ש"לא נוכל להסביר לעצמנו, לזרים ולילדינו מה אנו עושים כאן ומה זכותנו על הארץ".
התנהלותו של ברק, שאיימה אז במובהק על החברה האזרחית ויצרה סכנה למרי אזרחי ולתופעות של סירוב פקודה, באה שלושה חודשים בלבד אחרי שהצהיר בגבעת התחמושת כי "רק מי שאינו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטאלי של העם היהודי לירושלים, ורק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר מחזון העם לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו - מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים".
זמן קצר אחר כך אכן נהג ברק כ"אדם תלוש ומנוכר מחזון העם ומתקוות חייו". עתה הוא מנסה לסמא את עיני הציבור בארץ בדיבור סרק על "אג'נדה לאומנית שמחליפה את האג'נדה של הציונות ושל לאומיות בריאה". את אורחותיו של נתניהו חוקרת עכשיו המשטרה, והיועמ"ש לממשלה יחליט בעניין, אבל מדיניותו של בנימין נתניהו, שאינה הולכת שולל אחרי תעתועי ושקרי הפלשתינים, היא מדיניות שקולה, נבונה ואחראית פי כמה ממדיניות ההפקר שניהל כאן ברק כראש ממשלה רק לפני 18 שנה. המדיניות ההיא כמעט ערערה לא רק את ביטחוננו, אלא גם את החברה במדינה ואת המרקם הפנים־ישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו