במשטר דמוקרטי תקין של "הפרדת רשויות" מתקיים משטר ראוי של איזונים ובלמים. אין זה רצוי שהכנסת תוכל לחוקק חוקים ככל העולה על רוחה, גם אם יש בהם פגיעה בלתי מידתית בזכויות האדם. לצד זה, אין זה רצוי שגם לבית המשפט תהיה זכות "המילה האחרונה". כך, בוודאי, בשעה שאינו גוף נבחר. אין זה רצוי גם שהרכב אקראי של שופטים יכריע בעניין תקפותו של חוק.
לפיכך מתקיים זה שנים "פינג פונג" בין הרשות השופטת והמחוקקת, במטרה למצוא את האיזונים השונים ביניהן. כבר יותר מארבעים שנה מנסים חברי כנסת וגורמים אחרים לחשק את ביהמ"ש העליון, כך שסמכותו לפסול חוקים תהיה מוגבלת ביותר, אם לא עקרה לחלוטין. גם בחלוף חצי יובל שנים מאז נחקקו חוקי היסוד שעל גבם יסד השופט אהרן ברק את "המהפכה החוקתית", לא צלחה אף אחת מהצעות חוק יסוד: החקיקה את המשוכה הפרלמנטרית. יש להניח שכך יקרה גם הפעם, וגם בעתיד.
למרות העיכוב הממושך, קיים צורך בחקיקת חוק יסוד: החקיקה. במצב המשפטי כיום, אין חוק מפורש שקובע את דרך חקיקתם או שינוים של חוקי היסוד או את עליונותם על פני חוקים רגילים. אין גם חוק כנסת שמסמיך במפורש את ביהמ"ש העליון לפסול חוקים. וממילא גם אין הסדר מפורש בחוק שקובע איזה בימ"ש מוסמך לפסול חוק או מהו הרוב הדרוש לכך.
ביהמ"ש העליון ניצל ואקום חקיקתי זה ובעקבות חקיקת חוקי היסוד ב־1992, יצר באמצעים פרשניים שונים סמכות "יש מאין". אלה העניקו את סמכות ביטול החוקים רק לו, אך גם הם לא קבעו מהו הרוב הדרוש לכך. עם זאת, כבר כיום קיים נוהג רב שנים שלפיו במקרה שבו נדרש העליון לפסול חוקים, הדבר נעשה בהרכב מורחב של חמישה או שבעה שופטים ואף יותר.
הצעת החוק החדשה מבקשת לעשות סדר בכאוס החוקתי הזה. בהיבט התיאורטי, לנוכח העובדה שבביהמ"ש העליון מכהנים 15 שופטים, אין זה מופרך לחלוטין לדרוש שלפחות רובם המכריע, תשעה מהם, יידרשו לסוגיית ביטולו של חוק הכנסת, וזה ייפסל רק אם שישה מהם סברו שכך ראוי לעשות. גם ההצעה לחוקק "פסקת התגברות", שתאפשר לכנסת ל"התגבר" על פסיקת בג"ץ שפסלה חוק, ולמעשה לעקר אותה כליל, אינה חדשה. השאלה מה יהיה הרוב הדרוש לכך היא קריטית בעניין זה, וימים יגידו אם אפשר יהיה להסתפק בעניין זה ברוב רגיל או שמא רק ברוב מיוחס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
