אחרי יידויי האבנים בוואדי ערה, קרא אביגדור ליברמן להחרים את התושבים והעסקים שם, ומייד התחילו ויכוחים נרגשים. האשמות בגזענות, מצד אחד, וקריאות לא לוותר על יידויי האבנים, מצד שני. רק אחד לא התרגש: הוא נשען לאחור, הדליק סיגריה, עצם עיניים, חייך ולגם קפה. קוראים לו איסמעיל הנייה. הוא התקשר לאיש שלו בוואדי ערה והרגיע אותו: "תשמע, יא חביבי, אם הליברמן הזה קורא להחרים אתכם, זה אומר שהעסקים שלכם יפרחו עוד יותר".
על אנשים שספק אם אפשר להתייחס ברצינות למילה שלהם - ליברמן הבטיח לחסל את הנייה 48 שעות אחרי שייכנס לתפקיד שר הביטחון - מסופר בכרך הראשון של כתבי רבי אלתר דרויאנוב, וזה הסיפור:
כל הפרנסים נמנו וגמרו לתקן תקנה חדשה בענייני הציבור. יודל אופאטוב, התקיף שבכולם, לא הסכים, ואמר: "אף על פי שאני יחיד ואתם רבים, אני אקבע, כי לי יש כוח בחלונות הגבוהים".
רתח הזקן שבפרנסים, קם ואמר: "ראוי אתה שיירקו לך בפניך".
נתכעס יודל ומסר את עלבונו לערכאות. כשהגיע יום הדין, אמר השופט למעליב: "על שיבתך אני חס. חזור בך, ותיפטר מן הדין".
נשמע לו הזקן, ניגש ליודל, ואמר: "מודה שנכשלתי, אין אתה ראוי שיירקו לך בפניך".
מי ראה? מי שמע?
זוכרים את הוויכוח על ההפגנה מתקופת חגיגות אוסלו? עד היום מזכירים שנתניהו עמד על המרפסת כאשר סוכן שב"כ חילק תמונות של רבין במדי אס.אס, והצדקנים מגלגלים עיניים שלא יכול להיות שמי שעמד על המרפסת לא ראה את התמונות האלה. אז השבוע, אותם מגלגלי עיניים הסבירו שלא ראו את שלטי ה־BDS, ולא שמעו את הקריאות "מוות לציונות", בהפגנות הכאילו־נגד־שחיתות.
הצבועים הללו מזכירים פרשה שנמצאת בספר שהוא חלק מארון הספרים היהודי, "מעשים שהיו בעירנו", וזה הסיפור: כשעתיים לפני כניסת השבת הגיע יהודי לבית הרב, וסיפר לו כך: "רבי, אורח אני בעיר. התרשמתי מהיהודים כאן וברצוני להיות איתכם בשבת. אני סוחר ויש עימי שקית ובה כסף שהרווחתי. אינני יודע היכן לשמור אותו עד צאת השבת. יהודים סיפרו לי שיש לך כספת. אבקש לשמור שם על הכסף שלי".
הרב ענה: "קרא לכאן את ראשי ועד הקהילה, כדי שיהיו עדים".
היהודי יצא מבית הרב וחזר עם ראשי הוועד. כולם עמדו מול הרב שפתח את הכספת. היהודי הושיט לרב שקית ובה הכסף. הרב פתח את השקית, הראה לכולם את הכסף שבתוכה והכריז: "כולכם עדים שאני מכניס לכספת את כספו של היהודי הזה". ראשי הקהילה הנהנו.
במוצאי השבת בא היהודי אל הרב וביקש את כספו. הרב אמר: "לא הפקדת אצלי דבר".
היהודי אמר: "זה אצלך בכספת, חברי ועד הקהילה היו עדים כשהפקדתי אצלך כסף".
הרב אמר: "כן? קרא להם".
הסוחר יצא וחזר עם חברי ועד הקהילה. כשהם נכנסו, אמר להם הרב: "היהודי הזה טוען שהייתם עדים כשהוא הפקיד אצלי בכספת שקית עם כסף. אתם זוכרים משהו כזה?"
כל חברי ועד הקהילה אמרו: "איננו יודעים על מה הוא מדבר".
הסוחר היהודי עמד שותק. חברי ועד הקהילה יצאו החוצה. כשהרב והסוחר נשארו לבד, הושיט הרב לסוחר את השקית עם הכסף ואמר לו: "קח, הנה כספך".
הסוחר היהודי לקח את הכסף, ושאל את הרב: "למה בתחילה הכחשת הכל?"
ענה לו הרב: "כשבאת אלי לפני השבת, אמרת שהתרשמת מהיהודים כאן. רציתי שתדע מי הם באמת".
יש איומים שמעלים חיוך. פרסומת למרפאת שיניים, ברזיל
שאינו יודע לשאול
הג'יהאד האסלאמי הודיע ששניים מאנשיו נהרגו בתאונת אימונים. או כמו שאומרים אצלנו, "תאונות אינן קורות - הן נגרמות".
אתגר ביטחוני
כאשר מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך התבקש לחשוף את לוח הפגישות שלו, הוא סירב, והמשטרה טענה שמדובר ב"חשש לביטחון הציבור". השבוע המפכ"ל נאלץ לגלות לנו שהוא קיים בתקופה קצרה יחסית 45 פגישות עם עיתונאים. מכיוון שלא יעלה על הדעת שהמשטרה לא אמרה אמת כאשר דיברו על "חשש לביטחון הציבור", אז כעת, כאשר אנחנו כבר יודעים שהוא לא הפסיק לשבת עם עיתונאים, אולי אפשר לדעת איזו "סכנה לביטחון הציבור" יש בכך שאנחנו יודעים שהמפכ"ל נפגש, למשל, עם רביב דרוקר ועם אמנון אברמוביץ'? האם היה מדובר במתקפת טרור או חלילה בטילים גרעיניים שבדרך אלינו מאיראן?
כיוון שאנו עוסקים בחשש לביטחון, יהיה לנו קל יותר להבין את משמעותה של הסכנה בעזרת מי שהיה אחד השליטים שמעולם לא חרד מסכנה, ולאד השלישי, ״המשפד״, שליט טרנסילבניה לנצח, המוכר יותר בכינויו דרקולה. לפני אחד הקרבות המכריעים נגד הצבא הטורקי, נשלח גדוד של חיילים יהודים שגויסו לצבאו של דרקולה לכבוש כפר. אחרי כחצי שעה חזרו כל החיילים היהודים למחנה. יצא אליהם דרקולה ושאל: "למה חזרתם?"
ענה אחד החיילים, מוישה: "האדון דרקולה, כדי להגיע אל הכפר, צריך לעבור דרך יער חשוך. זה מפחיד מאוד. צריך לשלוח איתנו שני חיילים גויים רומנים לשמור עלינו בחושך".
אז כבוד המפכ״ל אלשיך, ייתכן ששני חיילים רומנים יוכלו לפתור את בעיית ה"חשש לביטחון הציבור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו