תשוקות לאומיות נדחות - לא נעלמות

טראמפ התייחס לתוכנית השלום שלו במונחים של "דיל טוב", אך בניגוד לעולם העסקים, הסכמים בין עמים תקפים לשעתם בלבד • ההסכמה היא תמיד זמנית, בהמתנה לתפנית אסטרטגית שבה הכל ייבחן מחדש

התלבטויות הנשיא טראמפ בסוגיית ירושלים והחלטתו התרחשו השבוע על רקע מגמתו לגיבוש הצעת שלום מקיפה. הלחצים והאיומים שעלו השבוע ממנהיגי העולם הערבי, כמו גם ממדינות האיחוד האירופי, צריכים לעורר תמיהה על הנחות היסוד המנחות את הנשיא בהשגת מה שכינה "העסקה הכוללת". כבר בכניסתו לתפקידו לפני כשנה, הכריז הנשיא כי כאיש עסקים מנוסה יוביל לעסקה מועילה לשני הצדדים. מתבקשת השאלה כיצד בכלל אפשר לדבר בסוגיה זו במונחים של עסקה?

בעולם העסקים קיים אינטרס רחב בסיוע תשתית חוקית ובינלאומית, כדי להבטיח שעסקה שנחתמה לא תשוב ותיפתח מחדש יום למחרת. תקופת המשא ומתן אכן נתונה לקשיים ולהפתעות, אבל מרגע שהעניין נגמר ונחתם הוא הופך סופי.

לעומת זאת, הסכמים בין מדינות ולאומים עלולים להיבחן מחדש ולהשתנות במבחן האינטרסים המשתנים. גם אם יש למשא ומתן ולהסכמים בין מדינות דפוס התנהלות דומה לזה של עולם העסקים, משהו בסיסי נותר בתחום זה לגמרי אחר: לעמים יש שאיפות לאומיות, והן חזקות מכל הסכם. הן אינן בשליטתם של מנהיגים, ואינן באמת נתונות לוויתור במשא ומתן. הן ממשיכות לפעם גם לנוכח הכורח לדחות את מימושן לעיתוי מתאים יותר. ובכן, ראוי לשאול מהיכן מגיעה היומרה להציע עסקה גואלת בסכסוך כה מורכב, רווי בחלומות לאומיים־דתיים מתנגשים? עד כמה יכולה אומה לוותר על חלומה?

בין פוליטיות להומניזם

מדובר במחלוקת מהותית בהבנת מניעי התנהגות אנושית והיא מגולמת, בין השאר, בוויכוח המתרחש בעת האחרונה בין אינטלקטואלים במערב על מקומה ותפקידה של הלאומיות בסדר העולמי המתחדש. אלכסנדר יעקובסון ("הארץ", 31.10.2017) היטיב לנסח את השאלה: "האם יכולה תנועה אידיאולוגית לוותר על עיקרון מקודש שעליו נשבעה לא לוותר לעולם? כן - אם אילוצי המציאות הם קשים וממושכים דיים". תפיסתי את התנהלות האדם שונה - אילוצי מציאות אמנם יכולים להביא לפשרה גם את האידיאולוגים שבמנהיגים, אבל ההסכמה היא תמיד זמנית, בהמתנה לתפנית אסטרטגית שבה הכל ייבחן מחדש.  

תשוקות לאומיות לפעמים מודחקות ונדחות, אך לא נמוגות. מאה שנה לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית, התשוקה הלאומית הטורקית למרחבים שהיו בשליטתם טרם מלחמת העולם הראשונה ממשיכה להפעים ולכוון את מדיניותו ופעולתו האזורית של הנשיא ארדואן. כך גם האיראנים: תור הזהב של ממלכת דריווש הפרסית ניצב לנגד עיניהם כמורשת לאומית המפעימה באורח מעשי את הגיון פעולתם הנוכחי. גם גבול בינלאומי מוסכם אינו חוסם כיסופים לאומיים הממתינים לשעתם. זה נכון לא רק במזרח התיכון. עבור מיליוני גרמנים, בתודעתם הלאומית שלא נמוגה, הערים ברסלאו ודנציג שהפכו אחרי מלחמת העולם השנייה לערים הפולניות ורוצלב וגדנסק, הן עדיין חלק מאדמת מולדת גרמנית. 

מתקיימת כאן מחלוקת המשתרעת הרחק מעבר לסכסוך הישראלי־פלשתיני. זו מחלוקת בין ריאליזם פוליטי לבין אידיאליזם הומניסטי, מחלוקת הנעוצה בסיפורי־על שונים על עצם הגיון היסוד המניע את התנהלות החברה האנושית. בתפיסת היסוד הנאורה והליברלית העולם יכול וצריך להתייצב על שיווי משקל מוסרי חיובי, בממשות בת קיימא.

מצב אידיאלי זה יושג אם רק נשכיל להסיר מכשולים, להגיע בעסקה טובה לסידור מתאים ולקבע את המציאות במסלול שגשוג והתפתחות. מכורח תבונתם יגיעו בני האדם לייצוב דפוסי התנהלותם במסגרת המתקיימת בתנאי שלום. עת יצא  אדם מן החושך אל האור, שוב לא יחפוץ לשוב אל החושך. זו הנחת הנאורות בתמציתה. האם הנחה זו עמדה בעשורים האחרונים במבחן המציאות? כאן תמצית הכשל התפיסתי של איש תרבות המערב הליברלי, וספק אם שליחי הנשיא לגיבוש העסקה, ג'ייסון גרינבלט וג'ארד קושנר, ייחלצו מכשלי קודמיהם. 

סיום הכיבוש? 

כאשר מביטים על הסכמות לאומיות כארעיות ביסודן, אין להתפלא על דברי ערפאת, טרם כניסתו לעזה בקיץ 1994, בתשובה לספקן ביקורתי על הסכם אוסלו: "יבוא יום שבו תראה אלפי יהודים בורחים מפלשתין. זה לא יקרה בימי חיי, אבל אתה תראה זאת בימי חייך, הסכמי אוסלו יסייעו בהגשמת החזון הזה". 

בהיגיון דומה הסביר חאלד משעל את תמיכתו בפתרון שתי המדינות: "יש מי שדואג שאולי זה פתח לדרך שבה הלכו לפנינו, שבסופה החלום הגדול יתגמד, ואני אומר שלא. אני מאמין ששחרור פלשתין בגבולות 67' הוא יעד מעשי, ומבחינה מעשית אני סבור שמי שישחרר את פלשתין בגבולות 67' ישחרר את שאר פלשתין" (אל־אקצא, נובמבר 2012). זו תמצית תורת השלבים.

מעסקה טובה מצפים להעניק תועלת לשני הצדדים. גם אם לא השיגו את כל מבוקשם, כל אחד מהצדדים לעסקה יכול להתברך במה שהשיג. כך היה צפוי לקרות עם השלמת נסיגת צה"ל מהשטחים המאוכלסים ביהודה ושומרון, בינואר 1996. במחקר שפרסם פרופ' אפרים קארש, "אסון אוסלו" (מרכז בס"א), טען כי בהשלמת הנסיגה ציפתה ישראל להשתחרר מאשמת ה"כיבוש הלא לגיטימי". הנסיגה מכל ריכוזי האוכלוסייה בעזה הושלמה במאי 1994. עם השלמת הנסיגה גם בריכוזי האוכלוסייה ביהודה ושומרון בינואר 1996, נערכו בחירות למועצה הלאומית הפלשתינית ותמה שליטת המינהל האזרחי הישראלי על מרבית הפלשתינים. אחמד טיבי, ששימש אז יועצו של ערפאת, הצהיר: "מהיום יש מדינה פלשתינית". יוסי שריד ויוסי ביילין הכריזו הכרזה דומה וביטאו הקלה לנוכח סיום הכיבוש. ראוי לברר כיצד נשמטה מתודעתנו ההכרה כי למעשה עבור רוב הפלשתינים, כ־90%, הכיבוש הסתיים בינואר 1996. בירור נוקב יותר ראוי להתמקד בשאלה כיצד גם לאחר הנסיגה המוחלטת מגוש קטיף בקיץ 2005 עדיין נתפסת רצועת עזה, בנקודת מבט בינלאומית, לשטח תחת כיבוש ישראלי? 

מה יכולה אם כן לבשר יוזמת טראמפ, אם גם הפעם, אחרי מה שתידרש ישראל להעניק לפלשתינים, התמורה תמשיך להישמט מידיה? ואולי בניגוד לציפיות הנאורות, הסכם נוסף לא יביא ל"עסקה טובה" ולוויתור הדדי על שאיפות לאומיות, אלא רק יגביר אותן לאין קץ. מנקודת מבט ישראלית נדרשת הבנה כי בדינמיקה עסקית, הוויתור של היום הוא נקודת הפתיחה המובנת מאליה לדיון של מחר. בסביבה כזו נדרשת מיומנות אחרת מזו המובאת מן התחום העסקי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו