קוסרא: בזכות השימוש בנשק לא נהרגו ישראלים

מאז הפלשתינים הגדירו לעצמם מחדש את גבולות "ההתקוממות העממית הבלתי אלימה", והפכו את האבן לנשק, הם הספיקו לרצוח באמצעי "הבלתי אלים" הזה כמה וכמה ישראלים. אתמול, בטיול בר המצווה, לא הרחק מקוסרא, זה לא היה רחוק מהרוג ישראלי נוסף. רק השימוש בנשק מנע זאת.

הפורעים מקוסרא הרחיקו אתמול כקילומטר מכפרם בניסיון לבצע לינץ בילדי האזור היהודים. העובדה שפלשתיני נורה ונהרג בתקרית תיחקר מן הסתם על ידי צה"ל, אבל על פניו נראה שהיהודים נדרשו להגן על חייהם, במובן הפשוט והאמיתי ביותר של המושג.

מאז האינתיפאדה הראשונה ועד היום נרצחו 14 ישראלים מיידוי אבנים של פלשתינים. האחרונים שבהם היו אשר פלמר ובנו התינוק יונתן ב־2011, אדל ביטון בת ה־3 ואלכסנדר לבלוביץ'.

לפחות בחלקו מזכיר האירוע אתמול אירוע רחוק אחר אך דומה, שבו הותקפו יהודים בעת שטיילו בשומרון, לא הרחק מהכפר ביתא בינואר 1988. אז נרצחה תרצה פורת, נפצע קשה מאוד רומם אלדובי, ונהרגו גם שלושה ערבים. הטיול ההוא בביתא הפך לציון דרך בכל הקשור לנוהלי אבטחה ולתיאום טיולי יהודים בשטחי יהודה ושומרון. לפחות על פי דברי ההורים שליוו את הילדים בטיול אתמול, הוא תואם עם החטיבה המרחבית.

ותובנה נוספת: את האירוע אתמול התקשורת סופרת, בעיקר מכיוון שבמהלכו נהרג פלשתיני. אלפי אירועים נוספים של יידויי אבנים על יהודים מתרחשים בכל שנה, אך אותם איש כמעט אינו סופר, למעט מס רכוש. הרכוש אמנם פחות מעניין מהנפש, אבל מכיוון שהפגיעות בו מתועדות, כדאי להציץ בנתון כמעט בלתי ייאמן: בכל שנה מתועדים במס רכוש יותר מ־10,000 אירועים של יידויי אבנים בכבישי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. באירועים הללו נפגע רכוש, בעיקר כלי רכב, אך לעיתים גם אנשים.

הסטטיסטיקה הזאת מלמדת אותנו על סדרי הגודל של התופעה, אך היא אינה מתעדת את רגעי האימה והפחד, את נפגעי החרדה וגם לא את שינויי ההתנהגות וההרגלים של האוכלוסייה היהודית ב"תקופת האבן". היא אינה מתעדת את ההסתגרות בבתים. או את השינוי בהרגלי הבילוי, לא את מיעוט היציאות מהבית בלילות, לא את הילדים שחזרו להרטיב במיטותיהם, והיא אינה מונה גם את מספר הניסים, כמו זה שאירע אתמול לילדם שטיילו באזור קוסרא, ויכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו