בתזמון מושלם

לתזמון שבו הופיעה הצהרת בלפור, בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, היה תפקיד מכונן במשמעותה של הצהרה זו לשיבת עם ישראל לארץ אבותיו. דווקא ערביי הארץ מיטיבים לתפוס את עוצמת האירוע יותר מיהודיה. 

בנרטיב הפלשתיני הצהרת בלפור מוכרת כמקור אסונם של הפלשתינים. התנגדותם להצהרה לא נמוגה עם השנים; לפני כשנה, בוועידת פת"ח שהתכנסה ברמאללה, הוכרז על המשך המאבק בהצהרה. בנאום הסיכום שנשא נשיא הרשות הפלשתינית, חיזק אבו מאזן את דברי שר החוץ שלו, ריאד אל־מאלכי, שאמר: "לאנגלים לא היתה זכות לתת ליהודים את מה שנתנו וליהודים לא היתה זכות לקבל", והוסיף: "זהו פשע שבוצע נגד עמנו" (שידור הטלוויזיה הפלשתינית, 30 בנובמבר 2016).

כדאי להקשיב למחאה הזו, ואת דרישת אל־מאלכי מבריטניה להתנצלות יש להבין כתביעה אקטואלית הנוגעת לעצם ימינו. זו לא רק התחשבנות היסטורית שמניעה את התרעומת הפלשתינית, אלא הבנה לגבי משמעותה האקטואלית של הצהרת בלפור. ההבנה הפלשתינית עשויה להיות משמעותית להבנת ייחוד מפעלנו: לא כמגמה קולוניאלית אלא כשיבה למולדת אבות, בכוח זכות ההגדרה העצמית שהוכרה אז, לראשונה, כזכות לאומית מכוננת. 

רעיון ההגדרה העצמית כעיקרון בינלאומי מוסכם קיבל תוקף עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, באפריל 1917, עם תביעתה מבעלות הברית לגיבוש מחודש של מטרות המלחמה. הנשיא וודרו ווילסון, ששלל את המורשת הקולוניאלית, תבע שינוי משמעותי במגמה המעצבת לסיום המלחמה: לא עוד מימוש מטרות אימפריאליות, אלא מהלך כולל לשחרור לאומים משעבוד אימפריאלי. 

במזרח התיכון מימוש מיידי של הגדרה עצמית נתקל בקשיים. הקבינט הבריטי החליט בראשית ינואר 1918 כי עיקרון זה יחול רק באירופה, בארצות שנותרו מן האימפריה האוסטרו־הונגרית והרוסית, אך לא באזורי המזרח התיכון שהיו טרם המלחמה נחלת האימפריה העות'מאנית. הנשיא ווילסון הצטרף להבנה הזו.

מכאן עלה רעיון המנדט לשלטון זמני של המעצמות באזורי המזרח התיכון. בוועידת סן רמו, באפריל 1920, העניק חבר הלאומים את המנדט על סוריה לצרפת, ואת המנדטים על מסופוטמיה וארץ ישראל לבריטניה. ביולי 1922 אישרה מועצת חבר הלאומים את החלטות סן רמו, וכן את הכללתה של הצהרת בלפור בכתב המנדט על ארץ ישראל, שלאורה הוטל על בריטניה "להוציא לפועל את הצהרת בלפור שאימצו שאר מעצמות בעלות הברית". 

בתגובה מיידית טענו הערבים כי רעיון הצהרת בלפור סותר את עקרון ההגדרה העצמית שלהם. משמעות התמיכה הבינלאומית שהוענקה להצהרה בחבר הלאומים, ובכלל זה תמיכת נשיא ארה"ב ווילסון, הובנה היטב על ידי מחוללי המאבק הפלשתיני בראשות חאג' אמין אל־חוסייני. כאן ראוי לציין שגם מאבקם של הפלשתינים למימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם שייך לאותה מגמה גלובלית, שהתחוללה בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

דווקא לנוכח מגמת חבר הלאומים לפעול לסיום הקולוניאליזם האימפריאלי, באישור הצהרת בלפור נעשה מבחינה בינלאומית צעד חריג בכל קנה מידה היסטורי. מהאירוע מהדהד מלוא משמעות הכרתן של המעצמות בזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל, בעצם המודעות המוצהרת של מנהיגי חבר הלאומים למצבם החריג של היהודים, שרובם לא היו באותה שעה בגדר "קהילות מקומיות" הזכאיות להגדרה עצמית מתוקף נוכחותם במרחב. הודגשה בכך משמעות זכותו המיוחדת של העם היהודי בארץ ישראל, למרות היעדרות רובו מן הארץ באותה העת.

חשיבות ההחלטה טמונה גם בעיתויה, עשרות שנים לפני שואת יהודי אירופה.

בהיבט זה, דווקא לנו כדאי לבקש לשוב לאותו מקום, שהיה אז בבחינת מובן מאליו בינלאומי, כפי שהתבטא בתחילה בהצהרת בלפור 1917 וחוזק לאחר מכן בתוקף בינלאומי בסן רמו 1920.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו