רון ארד: המחיר הכבד כשאין עסקה | ישראל היום

רון ארד: המחיר הכבד כשאין עסקה

בשקט־בשקט, בלי טקסים כלשהם וכמעט ללא שום אזכור תקשורתי, עבר לו השבוע יום השנה לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד. 31 שנה מאז נטש את מטוס הפנטום שלו - והאיש ש"לחופש נולד" נשכח כלא היה.

רון ארד הוא פצע פתוח. לא במובן של הטרגדיה האישית־משפחתית, אלא שלנו כמדינה. הוא הפנים שמשתקפות אלינו במראה ומזכירות לנו את המחיר של עסקאות שבויים. בשנים האחרונות, מאז עסקת שליט, נהוג לדבר על המחיר הכבד שמשלמת ישראל; רון ארד הוא התשובה למחיר הגבוה שמשלמים כשאין עסקה.

בשנים הראשונות אפשר היה לשחרר את ארד. בזול אפילו. ארגון אמל, ששבה אותו, העביר מכתבים ותמונות ממנו ואליו, ואף נקב במחיר עבורו שעיקרו בכסף, לא באנשים. אולם ממשלת ישראל - צרובה מהביקורת הציבורית של עסקת ג'יבריל, שמשוחרריה הובילו את האינתיפאדה הראשונה - נמנעה מלקבל החלטה. המו"מ נסחב, עד שארד נעלם.

במשך שנים התנהלה מדינת ישראל תחת הנחת העבודה שארד חי. ספק אם אפשר לכמת את המאמצים שהושקעו בלהשיג מידע על אודותיו: המבצעים העלומים והגלויים, המגעים עם מדינות וארגונים, ההסתמכות על כל מיני גורמים ושמועות, המיליונים שהושקעו - פי כמה מהמיליונים שנדרשו בעבור שחרורו.

רבים בישראל האמינו כל השנים שארד חי. שהוא מוחזק בידי חיזבאללה, שהוא כלוא בטהרן, שאם רק תספק ישראל פתרון לתעלומת היעדרם של ארבעה דיפלומטים איראנים ב־1982 בביירות או תשחרר אסיר כזה או אחר - תיפתר התעלומה.

השורה התחתונה היתה ונותרה מאכזבת: אינסוף מאמצים, אפס תוצאות. בראשית מאי 1988 נראה ארד לאחרונה בכפר נבי שית שבלבנון, ומאז לא נאסף אפילו בדל ראיה חדש לגביו. מה קרה לו, איך, בידי מי - הכל נותר בגדר הערכות.

צה"ל והמוסד קיימו בשנים האחרונות כמה עבודות מחקר מודיעיניות, שבהן נבחן כל המידע שנאסף לאורך השנים על ארד. מסקנתן היתה זהה: ארד מת, ככל הנראה סמוך לזמן שבו קיים המידע האחרון לגביו. המסקנות האלה הוצגו למשפחה, שסירבה לקבלן. נאמנה לצוואתה של בתיה ארד, אמו של רון, מבקשת המשפחה הוכחה ברורה. לא גופה, לא קבר, לא עסקת שבויים. הוכחה.

משפחת ארד בחרה כבר לפני שנים רבות בפרטיות. היא לא מתראיינת, לא מפגינה, לא מאיימת. בשתיקה האילמת שלה היא מזכירה, למי שלא ידע ולאלה שרוצים לשכוח, שמדינת ישראל שלחה את רון ארד למשימה, והיא אחראית לגורלו - אז, וגם היום.

אבל רון ארד הוא רק המשל, תעלומה שספק אם אי פעם תיפתר. הנמשל הוא הנעדרים בהווה והחטופים בעתיד. חיילי צה"ל שנשלחים למשימה - בפקודה; צה"ל אינו צבא התנדבותי - גדלו על ההתחייבות ש"מדינת ישראל תעשה הכל" כדי להחזירם הביתה. "הכל" הוא מושג חמקמק; יש כאלה שמוכנים לשלם באמת הכל, ויש כאלה שמעט מאוד (ואפילו כלום).

מי שצריכה להחליט היא ממשלת ישראל. על שולחנה מונח דו"ח מקיף של ועדת שמגר בנושא. זכותה להחליט כך או אחרת, אבל חובתה להחליט. זה לא יחזיר את רון ארד, אבל זאת תהיה בהחלט תחילתה של הפקת לקחים מתבקשת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר