לפני ארבע שנים, במהלך אומלל ומביך מבחינתו של ברק אובאמה, פנה הנשיא לקונגרס בבקשה לאשר פעולה צבאית נגד סוריה רק לאחר שכוחותיו של בשאר אל־אסד חצו את כל הקווים האדומים במרחב הכימי. סירובה הצפוי של גבעת הקפיטול להעניק אור ירוק העצים עוד יותר את דימויו של הממשל כרופס וחסר אונים, וכך אותת לוולדימיר פוטין שהדרך סלולה עבורו כדי לשנות את כללי המשחק ומאזני העוצמה הן במרחב הסורי המדמם והן בזירות חצי האי קרים ואוקראינה.
בניגוד ל"אסטרטגיה" כושלת זו עיצב הנשיא טראמפ בסוף השבוע האחרון דוקטרינת בלימה והרתעה חדשה כלפי איראן, שהגיונה הפוך מזה של קודמו. במקום לשרטט מלכתחילה את הקווים האדומים, ורק לאחר שנחצו לבקש את אישור הקונגרס לתגובה עוצמתית, הבית הלבן חותר היום לנסח, באמצעות הרשות המחוקקת, מערכת של מפתנים או קווים אדומים מובנים, שחצייתם על ידי טהרן תגרור בעקבותיה - באופן אוטומטי - סנקציות מוגדרות מראש. וכך הכדור הועבר, אפוא, לא רק לחסן רוחאני אלא גם לקונגרס האמריקני, שבתוך חודשיים מיום נאומו של טראמפ עליו למסד בחוק את תכניה הספציפיים של הדוקטרינה החדשה. על רקע זה, השאלה הנשאלת היא אם מתווה זה אכן יקרום עור וגידים או שמא יימוג ובכך יביא - כפי שאיים הנשיא - לפרישתה של ארה"ב מ"הסכם וינה" מ־2015 ויוביל למשבר בלתי נמנע וחריף עם חמש שותפותיה להסכם.
בשלב זה התמונה הקונגרסיונלית רוויה עדיין באי ודאות ואפופה בסימני שאלה, וזאת לא רק בזיקה לסוגיה האיראנית. יש לזכור שמסכת יחסיו של טראמפ עם מנהיגות הקונגרס, בעיקר בסנאט, טעונה ועמוסה במשקעים ובמחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות. אף על פי שהמפלגה הרפובליקנית נהנית כעת מרוב בשני הבתים, צמרת הממסד שלה (ובייחוד אישים דוגמת מנהיג סיעת הרוב בסנאט, מיץ' מקונל; יו"ר ועדת החוץ בסנאט, בוב קורקר; ומובן שגם הסנאטור הבכיר והנערץ, ג'ון מקיין), נמצאת על מסלול של חיכוך - אם לא של עימות - עם הבית הלבן במגוון של תחומים ומישורים. כתוצאה מכך, נכשל הממשל עד כה בכל מאמציו לשכנע את הקונגרס לבטל את חוק הרפורמה בביטוח הרפואי מבית היוצר של אובאמה במתכונתו המקורית, וגם יוזמותיו החדשות בסוגיות התקציב והמיסוי טרם נשאו פרי.
יתר על כן, גם במישור האיראני הסיעה הרפובליקנית טרם גיבשה עמדה אחידה. שכן בה בשעה שאיש המפתח בתהליך החקיקתי שהחל להתגבש, הסנאטור קורקר, מציג קו מתון, יחסית, השואף לגייס הן את המחנה הדמוקרטי בקונגרס והן את בעלות בריתה של ארה"ב לתמיכה במהלך, סנאטורים אחרים בעלי השפעה, ובראשם מרקו רוביו, תומכים בקו נוקשה יותר כלפי טהרן ומעלים ספקות באשר לאפשרות תיקונו ושיקומו של הסכם הגרעין.
לאור פערים פנים־מפלגתיים אלה בין נציגי האגף הניצי המובהק לבין אנשי הזרם הפרגמטי יותר, לא ברור עדיין כיצד אפשר יהיה לכונן קואליציה מנצחת בת 60 סנאטורים לפחות כנדרש, שתכלול תחת כנפיה גם את מפלגת המיעוט, ושתעביר בסנאט את החקיקה הנכספת (ובכך תעניק לטראמפ הישג רב משמעות גם אל מול מדינות סוררות אחרות דוגמת צפון קוריאה וגם מבחינת מעמדו כמנהיג). עם זאת, חרף העימות הפומבי החריף, שפרץ לאחרונה בין הנשיא לבין הסנאטור קורקין, פועל עתה יו"ר ועדת החוץ ללא לאות, יחד עם שותפו לסיעה טום קוטון, לעיצובו של חוק חדש, שבפועל יכלול לפחות חלק מחבילת הסנקציות שהנשיא מבקש להטיל על איראן באמצעות הקונגרס. גם פגישת הפיוס, שהתקיימה שלשום בין טראמפ לבין מקונל, משפרת במידת מה את הסיכוי שיתגייס למהלך עם כל כובד משקלו.
השאלה המרכזית שנותרה היא אם באווירת השסע והקיטוב השוררת בוושינגטון, יצליח בית המחוקקים לגבש הסכמות רחבות שיחצו גבולות מפלגתיים, וזאת לנוכח האתגרים שבשער.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו