הסרט התיעודי המועמד לפרס אופיר "סאלח פה זה ארץ ישראל" בבימויו של דוד דרעי, מביא את סיפור עיירות הפיתוח ומניע את אמות הסיפים. הסרט חושף עוול בל יסולח, ואין הכוונה לקשיים הבלתי אנושיים שעולים חדשים ותמימים היו צריכים להתמודד איתם. שהרי במשימות שההיסטוריה הציונית זימנה לעם השב לארצו, הכל נאלצו להקריב, ויש להודות, בהגינות, שהיו אף קורבנות גדולים יותר.
העוול הבלתי נסלח הוא ב"אפליה המוכרחת" בלשונו של בן־גוריון, המתגלית בפרוטוקולים שנחשפו לאחרונה כאפליה ממוסדת של עולי צפון אפריקה (בעיקר ממרוקו), כשבד בבד, וללא עכבות, מתנהלת העדפה ממוסדת בקליטת עולי מזרח אירופה במהלך שנות ה־50. שנים ספורות קודם, באחד המעמדים המרגשים בהיסטוריה היהודית, קרא בעל הביטוי "אפליה מוכרחת" במגילת העצמאות ש"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת... תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם ...תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי...".
האפליה הממוסדת לא רק שרמסה את חופש ההזדמנות ואת כבוד האדם וחירותו, אלא מחצה למפרע את עתיד העולים וילדיהם, שבפניהם נחסמו ההזדמנויות שעשויות היו לאפשר רכישת השכלה, השתלבות בחברה וסתם חיים מודרניים. צורב במיוחד שמנהיגי המדינה דאז, שלהם גם זכויות רבות, לקחו ערכים נעלים כ"קיבוץ גלויות" ו"יישוב הארץ" וחיללו אותם בגסות ועם מעט מאוד "אהבת ישראל" לשמה. אין צורך במחקרים מלומדים כדי להוכיח שכמו בכל החברות בעולם שחוו אפליה בוטה, לוקח הרבה פחות זמן לחולל את הנזק מהזמן הנדרש (לפעמים דורות) לתיקון.
האחריות לתיקון מוטלת על כתפי הרוב השפוי בישראל, שעליו לשאוף שהתיקון ייעשה באופן מעמיק, בתודעת חירות ושוויון ובמידה לא מבוטלת של אהבת ישראל. אסור להפקיר את המלאכה המקודשת בידי המבקשים לרכוב עליה לקידום אג'נדה פוליטית ואינטרס אישי, המרחיקים סולידריות חברתית ואחווה יהודית. לאחרונה ברשתות ובעיתונות אנו "מותקפים" בהגיגים ובטורי דעה מבישים, שכותביהם מתגלים כבעלי דעות קדומות מצד אחד וכשוחרי הפוליטיקה של הזהויות מצד אחר. אלה ואלה, כביכול בשם הצדק, תורמים להעמקת הקרע בחברה הישראלית; מצד אחד משתלחים ביהודים ממוצא מזרחי, ומצד אחר מבקשים להעצים זהות מזרחית שונאת אשכנזים.
הרוב האחראי, שאהבתו את הארץ אינה תלויה בדבר, מחויב להתעקש להניח את הפוליטיקה בצד ולשאוף לתיקון, לא מתוך התנצחות ונקמה, אלא מתוך שאיפה לצדק, לאחווה, לחברה מתוקנת.
על התיקון להיעשות בשני מישורים: ראשית, מדיניות כלכלית־ליברלית מואצת שתאפשר לצעירי עיירות הפיתוח, כמו לכל צעירי ישראל, הזדמנות שווה בחינוך, בכלכלה ובבריאות. צמצום רגולציה ותמריצים, בלי לחלק "דגים", אך ליצור תשתית לבניית "חכות וספינות דיג רובוטיות" ולהפוך את הפריפריה מוקד משיכה לכל בני הארץ. שנית, להעניק לחלוצי הפריפריה מקום ראוי בהיסטוריה הציונית. אישה אחת בסרט כינתה, בצדק, את חלוצי הפריפריה "הציונים האמיתיים". נכון, היו עוד ציונים, וטוב שכך!
הסרט התיעודי המועמד לפרס אופיר "סאלח פה זה ארץ ישראל" בבימויו של דוד דרעי, מביא את סיפור עיירות הפיתוח ומניע את אמות הסיפים. הסרט חושף עוול בל יסולח, ואין הכוונה לקשיים הבלתי אנושיים שעולים חדשים ותמימים היו צריכים להתמודד איתם. שהרי במשימות שההיסטוריה הציונית זימנה לעם השב לארצו, הכל נאלצו להקריב, ויש להודות, בהגינות, שהיו אף קורבנות גדולים יותר.
העוול הבלתי נסלח הוא ב"אפליה המוכרחת" בלשונו של בן־גוריון, המתגלית בפרוטוקולים שנחשפו לאחרונה כאפליה ממוסדת של עולי צפון אפריקה (בעיקר ממרוקו), כשבד בבד, וללא עכבות, מתנהלת העדפה ממוסדת בקליטת עולי מזרח אירופה במהלך שנות ה־50. שנים ספורות קודם, באחד המעמדים המרגשים בהיסטוריה היהודית, קרא בעל הביטוי "אפליה מוכרחת" במגילת העצמאות ש"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת... תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם ...תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי...".
האפליה הממוסדת לא רק שרמסה את חופש ההזדמנות ואת כבוד האדם וחירותו, אלא מחצה למפרע את עתיד העולים וילדיהם, שבפניהם נחסמו ההזדמנויות שעשויות היו לאפשר רכישת השכלה, השתלבות בחברה וסתם חיים מודרניים. צורב במיוחד שמנהיגי המדינה דאז, שלהם גם זכויות רבות, לקחו ערכים נעלים כ"קיבוץ גלויות" ו"יישוב הארץ" וחיללו אותם בגסות ועם מעט מאוד "אהבת ישראל" לשמה. אין צורך במחקרים מלומדים כדי להוכיח שכמו בכל החברות בעולם שחוו אפליה בוטה, לוקח הרבה פחות זמן לחולל את הנזק מהזמן הנדרש (לפעמים דורות) לתיקון.
האחריות לתיקון מוטלת על כתפי הרוב השפוי בישראל, שעליו לשאוף שהתיקון ייעשה באופן מעמיק, בתודעת חירות ושוויון ובמידה לא מבוטלת של אהבת ישראל. אסור להפקיר את המלאכה המקודשת בידי המבקשים לרכוב עליה לקידום אג'נדה פוליטית ואינטרס אישי, המרחיקים סולידריות חברתית ואחווה יהודית. לאחרונה ברשתות ובעיתונות אנו "מותקפים" בהגיגים ובטורי דעה מבישים, שכותביהם מתגלים כבעלי דעות קדומות מצד אחד וכשוחרי הפוליטיקה של הזהויות מצד אחר. אלה ואלה, כביכול בשם הצדק, תורמים להעמקת הקרע בחברה הישראלית; מצד אחד משתלחים ביהודים ממוצא מזרחי, ומצד אחר מבקשים להעצים זהות מזרחית שונאת אשכנזים.
הרוב האחראי, שאהבתו את הארץ אינה תלויה בדבר, מחויב להתעקש להניח את הפוליטיקה בצד ולשאוף לתיקון, לא מתוך התנצחות ונקמה, אלא מתוך שאיפה לצדק, לאחווה, לחברה מתוקנת.
על התיקון להיעשות בשני מישורים: ראשית, מדיניות כלכלית־ליברלית מואצת שתאפשר לצעירי עיירות הפיתוח, כמו לכל צעירי ישראל, הזדמנות שווה בחינוך, בכלכלה ובבריאות. צמצום רגולציה ותמריצים, בלי לחלק "דגים", אך ליצור תשתית לבניית "חכות וספינות דיג רובוטיות" ולהפוך את הפריפריה מוקד משיכה לכל בני הארץ. שנית, להעניק לחלוצי הפריפריה מקום ראוי בהיסטוריה הציונית. אישה אחת בסרט כינתה, בצדק, את חלוצי הפריפריה "הציונים האמיתיים". נכון, היו עוד ציונים, וטוב שכך!
הכותבת היא מומחית לפילוסופיה יהודית וערבית ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
