כבכל שנה, לקראת חגי תשרי הגיעו עשרות אלפי בני אדם לאמירת הסליחות ברחבת הכותל המערבי. הפיוטים "חטאנו לפניך" ו"אשמנו, בגדנו" נשמעו בקול גדול שהגיע, כנראה, עד לקריית הלאום בירושלים. גם משם נשמעו בימים האחרונים קולות רמים של חשבון נפש, אך בנוסח מעט שונה: "אשמתם, בגדתם". במוקד גיליון ההאשמות: קריסתה של ההפרדה בין שלוש רשויות השלטון בישראל: המחוקקת, המבצעת והשופטת.
אין ספק כי מערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הישראלית שחוקה מאוד וזקוקה לטיפול יסודי. אך האמת היא שהאחריות לדרדור המצב מוטלת על כל המעורבים, בלי יוצא מהכלל.
נתחיל מהרשות המבצעת, הממשלה, שהתרגלה לעשות בכנסת כבתוך שלה: חבריה לא מסתפקים רק בעיכוב תיקון התקנות שנדרשות ליישום החוקים שחוקקה הכנסת, או במענה לקוי לשאילתות שמפנים אליהם חברי הכנסת. במושב האחרון נוכחנו לדעת באיזו קלות דעת מתייחסים חברי הממשלה לעצם הליך החקיקה - בראש ובראשונה בחקיקה הנחפזת של חוק "מס דירה שלישית". פרוצדורת החקיקה הפכה לעול על משרדי הממשלה, שמעדיפים לדלג על ההליך המייגע. בדרך הם מדלגים גם על הגבול בין הרשויות.
גם בית המשפט העליון אינו נקי, ולצערי ניסה לתקן עוול בעוול. בפסיקה תקדימית החליטו השופטים לפסול את חוק מס דירה שלישית עקב הליקויים הללו, שירדו לדעתו "לשורש ההליך". אף על פי שאני מסכים לתוכן הפסיקה, עצם התערבותו של בג"ץ משקף טעות חמורה. תפקידו הוא לא להגדיר את טיבם של הליכי החקיקה, ולחיבוק הדוב שנתנו השופטים לכנסת עלולות להיות תוצאות מזיקות מאוד בטווח הארוך.
בחודש האחרון חבטו השופטים בגופה המדולדל של הכנסת חבטה אחר חבטה: אגרוף בדמות ביקורת נוספת על חוק המסתננים, אגרוף בדמות ביטול חוק גיוס תלמידי ישיבות ועוד אגרוף בדמות איום בביטול חוק התקציב הדו־שנתי. התוצאה היתה נוק אאוט שיש בו רק מפסידים.
אך האחריות למצב נופלת גם על הבית שאני עומד בראשו, כנסת ישראל. חברי הכנסת שלנו אלופים בהגשת הצעות חוק, שלרובן המוחלט אין סיכוי להתקבל (לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מדובר בכ־23,000 הצעות רק משנת 2000, מדליית זהב עולמית), אבל כשמדובר בפיקוח אמיתי על פעולות הממשלה - הלהט פוחת מאוד. זאת ועוד: ח"כים ישראלים חתומים על פטנט בינלאומי: כשחוק מסוים לא מוצא חן בעיניהם, הם פשוט חוצים את הכביש ועותרים נגדו לבג"ץ. האם הם אי פעם חשבו כיצד משפיע המהלך הזה על מעמדה של הכנסת ועקרון הפרדת הרשויות? נראה שלא.
הנפגעים העיקריים מהבלאגן החוגג בגבעת רם הם אזרחי ישראל, שלוהקו בכפייה לתפקיד הצופים בקרב הבלתי נגמר בין שלוש רשויות השלטון.
רובם ככולם מסכימים שאין למצב פתרון קסם, בטח לא בדמות כותרות בעיתון או חקיקת בזק שאין לה הסכמה רחבה. רובם ככולם מבינים את האמת הפשוטה שניסח חיים הרצוג ז"ל, נשיאה השישי של מדינת ישראל, שהשנה מלאו עשרים לפטירתו: "שינוי השיטה, אשר לא יתלווה אליו שינוי יסודי באורחות חיינו הציבוריים ובתרבות הפוליטית שלנו, לא יצליח לשנות מאומה".
התיקון העמוק ייעשה רק כאשר כל רשות תחזור לשיר את פיוטי הסליחות על עצמה: כשחברי הממשלה יפעלו באחריות ומתוך כבוד לרצון העם שמגולם בכנסת; כשחברי הכנסת ייזכרו שהם אינם עבדים נרצעים - ובאחריותם לנהל ולפקח בתקיפות על תהליך החקיקה ויישומו; וכששופטי בג"ץ יחזרו לגבולותיהם הנכונים במסגרת המערכת הדמוקרטית.
כל זה לא יקרה מאליו. לקראת חגיגות השבעים לעצמאות המדינה יש להכריז על משימה לאומית: חיזוק מעמד הכנסת ועיגון חוקתי של הפרדת הרשויות. אין זו פריבילגיה או עיסוק במותרות, אלא דיון עקרוני בתשתית של קיומנו הריבוני. שנת תשע"ח צריכה להיות שנת המפנה בכך.
הכותב הוא יו"ר הכנסת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו