כבוד השופטים, כבוד המדינה

יש לי בליבי לא מעט על בית המשפט העליון. זהירותו המופלגת מלהתערב בהחלטותיהן של רשויות אחרות ברגעים מסוימים בהיסטוריה הכעיסה אותי. המדיניות השמרנית, המעניקה לזרועות הממשל האחרות עוד ועוד ארכות, כדי שיסבירו את החלטותיהן או את אי־החלטותיהן, מעניקה לממשלות לדורותיהן מרחב גדול מדי של התחמקות ממימוש חוקים וגרימת עוול.

החלטתו של בית המשפט העליון בשעתו, שלא לקבוע אם ההתנחלויות בשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים הן חוקיות, בתואנה שמדובר בתופעה זמנית שתוכרע במסגרת הסכמי שלום בעתיד, גרמה, לדעתי, נזק עצום לישראל. היא הפכה מדינה שלמה שבויה בידי התנחלויות שאין בינן ובין הגנה על ביטחוננו ולא כלום, ואשר מרחיקות את הסיכוי להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים.

החלטתו של בית המשפט העליון לאפשר לממשלת רבין לגרש 415 פעילי חמאס ללבנון, למרות שהיה מדובר באופן ברור ביותר בגירוש קולקטיבי המנוגד לחוק (בטענה הפתטית שנבדקו כל המקרים, ואכן כל מקרה, לגופו, מצדיק גירוש), היתה הכרעה משפטית מביישת, שהעניקה, לכאורה, עדיפות לאינטרס הלאומי. בדיעבד - היא פגעה בו מאוד כאשר הממשלה נאלצה לחזור בה, לאחר שנה, בבושת פנים, להחזיר את כל המגורשים ולשחררם לחופשי.

לא כל השופטים שכיהנו בבית המשפט העליון היו ראויים לשרת בו. השמרנות המבנית מאפיינת אותו, וכל הצעה לשינוי כזה או אחר (כמו ביטול הנוהג, המוטעה לדעתי, למנות לנשיא ולמשנה לנשיא את שני השופטים הוותיקים ביותר), מעוררת בו התנגדות חזיתית. כשר משפטים היו לי מחלוקות לא פשוטות עם נשיא בית המשפט העליון דאז, פרופ' אהרן ברק, עם כל ההערכה הרבה שהיתה לי כלפיו. אבל על רקע כהונותיהם של פרופ' דניאל פרידמן ואיילת שקד, קצת מצחיק לחשוב שנחשבתי "שר לעומתי", בעיקר לאחר שהתחפשתי ונכחתי בכמה דיונים באולמות של שופטים שעורכי הדין ביקרו את התנהגותם.

הזדמנות תוקפנית

אבל תמיד ידעתי שבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, הוא המקום שבו נדונות זכויות האדם באופן הענייני ביותר, ואשר בו זוכים כל המיעוטים ליומם בבית המשפט. גם כאשר התקבלו החלטות שהיה לי קשה מאוד להזדהות עימן, האמנתי שהן מתקבלות מתוך שיקול דעת רציני ורמה גבוהה של פתיחות. גם אם חלקתי מאוד על דעתו של שופט מסוים (מי שכתב את דעת הרוב, או מי שכתב דעת מיעוט), ידעתי שהקולקטיב הזה, שנקרא בית המשפט העליון, הוא קבוצת אנשים שהשיקולים שלה נובעים מתפיסות עקרוניות ומאמונה בשליחות הנדירה שעליה למלא.

שרת המשפטים שקד אינה מסתפקת בוויכוח עם פסיקה כזו או אחרת. גם אם היא זהירה יותר ונבונה יותר מחברי סיעתה, המבקשים לעלות עם בולדוזר על בית המשפט, היא מבטאת את רוח דבריהם, והיא עושה זאת ממקום שבו דבריה נשמעים באופן הרם ביותר. בשבוע שעבר, בדברה בפני חברי לשכת עורכי הדין עם פתיחת שנת המשפט, תקפה את החלטת בג"ץ כי אמנם אפשר להרחיק את המסתננים מאפריקה אל מדינות שלישיות (שאינן מדינות המוצא שלהם), בתנאי שהדבר נעשה בהסכמה, אך אם אין הסכמה כזו - מותר להחזיקם בתנאי מעצר לא יותר מ־60 יום. 

מותר, כמובן, לבקר את ההחלטה הזו. מדובר בסוג של פשרה שבית המשפט עשה עם עצמו, כפי שהוא עושה במקרים רבים אחרים (למשל - ההחלטה להתיר הפגנה בתנאי שמספר משתתפיה לא יעלה על 500 איש), ומישהו יכול לומר שחודשיים במתקן מעצר הם זמן ארוך מדי, בשעה שזולתו עשוי לטעון כי זו תקופה קצרה מדי, מה גם שבתומה אמורים העצורים להשתחרר ואין עליהם שום סנקציה נוספת. 

אבל שרת המשפטים לא הסתפקה בביקורת עניינית. היתה זו הזדמנות עבורה לתקוף את בית המשפט, מתוך אותה תפיסה של "דמוקרטיה לא ליברלית" הרואה את הנבחרים הפוליטיים כמי שצריכים לקבוע לרשויות האחרות כיצד לנהוג. בית המשפט צריך לקבוע מה חוקי ומה אינו חוקי, ואם הוא קובע כי מהלך מסוים אינו חוקי - רשאית הרשות להביא לשינוי החוק, ובזה נגמר העניין.

ה־BDS יכול לחייך

הנזק שגרמה שקד באותו נאום עלול להיות כבד מאוד. לוז טענותיה היה שבית המשפט מבטל את האינטרס הלאומי מפני זכויות האדם. זו האשמה כבדה ובלתי מוצדקת בעליל, כאילו החלטתו אינה נובעת מהערכה של הצרכים החיוניים לישראל מול רצונה להיות חלק מן המועדון המכיר בזכויות האדם והרואה בהן חלק חיוני בהבטחתה של חברה צודקת. 

אין דבר שקרי יותר מלקבוע ש"הציונות הפכה לשטח המת של המשפט". פסיקת בג"ץ לאורך השנים תוכיח כי בית המשפט הלך רחוק (לטעמי רחוק מדי) בנכונותו להגביל את זכויות האדם מול מה שהממשלה של אותה שעה ראתה כאינטרס לאומי. אבל יש כאן יותר מכך: האמירה שלנו כיהודים ציוניים שהציונות היא מימוש של זכויות האדם שלנו, ושטענה שלפיה קיימת סתירה מובנית בין ציונות לזכויות אדם היא טענה זדונית - קיבלה בדברי השרה סטירת לחי מצלצלת. 

במקום לומר שיש תמיד מתח בין צרכים שונים (דוגמת ביטחון וחופש תנועה, למשל), וכי בית המשפט שוקל כיצד אפשר להביא את הצרכים הללו בחשבון ולגשר עליהם, היא מצטרפת לאויביה המושבעים של ישראל כאשר היא קובעת כי "הציונות אינה צריכה להמשיך לכופף את ראשה בפני מערכת זכויות האדם המפורשת באופן אוניברסלי". 

אין דבר המחמם יותר את ליבותיהם של אנשי ה־BDS למיניהם כאשר שרת המשפטים של ישראל מעמידה את הציונות ואת זכויות האדם כשני ניגודים, והיא מוסיפה כי אסור לציונות להיכנע לשמירת הזכויות הללו. לא, גברתי השרה, הציונות אינה מנוגדת לזכויות האדם. היא נולדה מתוכן לאחר אלפי שנים שבהן הזכויות הללו נגזלו מן העם היהודי.

מה נאמר, קצת משונה שהשרה מעלה את הטיעון הדמוגרפי על ראש שמחתה: שישה רבבות מהגרים מאפריקה מסכנים לדבריה את הרוב היהודי, אבל מיליוני פלשתינים שהיא חפצה לספח לישראל אינם מסכנים, משום מה, את הרוב הזה. תמהני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו