למאמן נבחרת ישראל בכדורסל, ארז אדלשטיין, יש שני הרגלים שהוא לא מצליח להיפטר מהם: האחד, והמשעשע למדי, הוא לדבר אל שחקניו באנגלית בפסקי הזמן במשחק, וזאת אף שכל הנוכחים (למעט אחד) דוברי עברית מלידה; השני והמרגש יותר - הוא בקושי מצליח לעצור את הדמעות כש"התקווה" מתנגנת לפני המשחקים.
שתי האנקדוטות הללו אולי מסכמות בצורה הטובה ביותר את מהות הכדורסל הישראלי: מצד אחד, מוצף אמריקנים ומעודד מתאזרחים, שהם למעשה זרים עם תעודת זהות כחולה, ולכן השפה הראשית הופכת לאנגלית. מצד שני - למרות הכל, הוא שלנו והוא מרגש אותנו. וכשלראשונה ישראל מארחת את אחד הבתים באליפות אירופה, היורובאסקט, אדלשטיין לא יהיה היחיד שיזיל דמעה כשההמנון יתנגן מחר בערב נגד איטליה.
כי בימים האלה אדלשטיין הוא פשוט "ארז", כספי הוא רק "עומרי" ואליהו הוא "ליאור" (במלעיל, כמובן). בשבוע הקרוב תשמעו הרבה על "הבחורים" שמשחקים למען הדגל, ועל "הבנים" שיעשו הכל כדי להביא גאווה ישראלית. אבל הפעם בואו נשאיר את הציניות בצד: בואו נראה תמיכה אמיתית בנבחרת.
יש לנו כל הסיבות. למשל, מתי בפעם האחרונה כיכב בנבחרת ישראל שחקן של אלופות ה־NBA? רמז: אף פעם. כספי הוא חלום מהלך של כל נער שמתחיל לשחק. הוא המודל לחיקוי האולטימטיבי: צנוע, עובד קשה ומעדיף את הבמה הגדולה על פני הכסף הגדול. הוא הקפטן, הפנים של הנבחרת וזה שמעביר את המסר שכל אב ואם היו רוצים להנחיל לילדיהם: אל תפסיקו לחלום. אל כספי מצטרפים שחקנים נוספים שהם סמל לעבודה קשה (גל מקל), לצניעות (יותם הלפרין) ולפוטנציאל עצום (שון דוסון).
ובכל זאת, התחושה היא שהציבור לא ממש מצליח להתחבר לאירוע הענק, בהשקעה של כ־28 מיליון שקלים, ולנבחרת עצמה. בניגוד לקבוצות בליגה שמשחקות בכל שבוע, הנבחרת מתכנסת רק אחת לתקופה ארוכה, מה שפוגע ברמת המחויבות של האוהד הממוצע. תוסיפו לכך את המחירים הגבוהים שאינם שווים לכל כיס (כ־100 שקלים לכרטיס הזול ביותר למשחק אחד) ואת הקמפיין הבעייתי של איגוד הכדורסל ("כשאתם לא מעודדים את הנבחרת שלנו - אתם מעודדים את הנבחרת שנגדנו") - ותקבלו ניסיון לייצר תמיכה מלאכותית שעלול ליצור דווקא את ההפך.
הכדורסל שלנו לא מושלם. האנשים שמנהלים אותו עושים טעויות. התקשורת, שלא מעניקה מספיק חשיפה לנבחרת, חוטאת לתפקידה. אבל ממחר יש לנו שבוע אחד לשים הכל בצד ולתמוך. מי ביציע, ומי מול הטלוויזיה בבית. מי ברדיו בדרך הביתה ומי בחו"ל כשהוא מנסה לתפוס סטרים טוב באינטרנט. בואו נתרגש יחד עם ארז. מדוע? הקלישאה נכונה גם הפעם: כי אין לנו נבחרת אחרת. אל אל - ישראל!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו