ביוני 1895 החל הרצל לעסוק באופן אובססיבי במציאת פתרון ל"עניין היהודים", כלומר לתופעת האנטישמיות ומקומם של היהודים בחברה האירופית. הרעיון קינן במוחו עוד בטרם התחיל בכתיבת היומן. בשלב "התפרצות הרעיונות" מתהומות הנפש ומנבכי המחשבה אל הנייר, הרצל העלה על הכתב רסיסי רעיונות ומחשבות. ההכרה כי מצא פתרון ל"עניין היהודים" העלתה אצלו את החשש שאיבד את שפיות הדעת, ומנגד דרבנה אותו להתוות תוכנית פעולה מדינית בשלושה מישורים: גיוס תמיכתן של מעצמות אירופה, גיוס בעלי הממון היהודים ואגודות חובבי ציון והקמת תנועה לאומית יהודית בעלת מערכת ארגונית ופיננסית.
הרצל הצליח להפוך את "עניין היהודים" מבעיה שולית לנושא של הפוליטיקה העולמית. לא היה עד אז מנהיג יהודי שהחל את דרכו אלמוני לחלוטין והצליח בתוך פחות משנתיים להגיע לשיחות עם בעלי הממון היהודים, ראשי קהילות יהודיות, הקיסר הגרמני, הסולטן העות'מאני, ראשי ממשלה ושרי החוץ, האפיפיור ומדינאים אחרים. הוא גייס את כישוריו כמחזאי וניסיונו העיתונאי כדי להציג את תוכניתו באופן שיעורר התלהבות, רלוונטיות ונכונות לסייע בלב השומעים, יהודים ולא יהודים כאחד. בדרך זו הצליח לשנות את מקומו של "עניין היהודים" על מפת הפוליטיקה הבינלאומית ולהעלות את הפתרון לכך על במת ההיסטוריה העולמית.
הרצל זרע את הזרעים שילכו וינבטו ויניבו לימים את הצהרת בלפור ואת החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947, ויתווה לא במעט את קווי המתאר של המדיניות הציונית והישראלית: שילוב של ביטוי מצוקת היהודים מתוך הזדקקות לקשרים דיפלומטיים עם המעצמות ומדינאיהן, כלומר שילוב של טיעון מוסרי ושל ניצול אינטרסים של מעצמות ושל המדינות הנוגעות בדבר.
הרצל הצליח באמצעות כינוס הקונגרס הציוני הראשון - ב־29 באוגוסט 1897 - להעלות באופן פומבי את הדיון בפתרון הלאומי ל"עניין היהודים" וליצור מערכת ארגונית לתנועה הציונית.
120 שנה אחרי אותו כינוס היסטורי, מדינת ישראל ניצבת בפני שאלות שנשאלו כבר על ידי תיאודור הרצל. ביומנו הוא קשר בין הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לבין הפתרון ל"עניין היהודים". להלכה היו הקישור והזיהוי של "עניין היהודים" עם התשובה הלאומית־ציונית נושא מרכזי מאז הופעת כתביהם של ראשוני חובבי ציון ברוסיה בראשית שנות ה־80 של המאה ה־19, אולם למעשה רק עם הופעתו של הרצל נקשר הקשר בין בניין ארץ ישראל, פתרון "עניין היהודים" והזירה הבינלאומית.
הרצל חיפש פתרון ממשי ושורשי של סוגיה זו. הוא חולל תמורה בתפיסת עתידו של העם היהודי. ההגדרה העצמית על בסיס זהות לאומית נכרכה ברעיון של הוצאת היהודים מאירופה והעברתם לארץ ישראל, כדי להקים ישות לאומית יהודית חופשית וריבונית. הרעיון של עקירת היהודים מאירופה והעברתם לישראל נסמך על הערכה מחדש של היחס אל היהודים בחברה האירופית ועל אופייה של חברה זו. מאחר שלא היה אפשר לצפות שהחברה האירופית תסגל לעצמה את ערכי הסובלנות, החירות והשוויון כלפי היהודים, נתפסה האנטישמיות כתופעת קבע ביחסי יהודים ולא־יהודים שתלך ותתגבר אם לא יימצא פתרון ל"עניין היהודים".
כיום, 120 שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון, מוטלת עלינו החובה לבחון את הדרך שעשינו מאז ועד היום. לערוך חשבון נפש ולבדוק את המטרות של התנועה הציונית והמדינה. התנועה הציונית הצליחה להגשים את רעיונה בזכות מנהיגות, רעיון וגיוס העם. השאלה היא מהי מהות הרעיון הציוני כיום. רעיון שיצליח ללכד את העם היהודי, לא רק את אלו שהם אזרחי המדינה אלא את כלל היהודים החיים בתפוצות. האם המנהיגות שלנו מסוגלת להוביל להגשמה, לגיבוש חזון ותוכניות לעתיד, או שהיא מובילה אותנו לעיסוק עקר ביומיום ובשקיעה בהווה תוך זניחת העתיד?
הכותב הוא פרופ' להיסטוריה באונ' בן־גוריון, חוקר המנהיגות של הרצל והגותו. עמד בראש המועצה הציבורית להנצחת הרצל במשרד רה"מ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו