שגרת הטרור שהשתלטה על אירופה יוצרת חלוקה חדשה־ישנה: מצד אחד, מדינות מערב אירופה - צרפת, בלגיה, בריטניה, ספרד, גרמניה, הולנד, דנמרק ופינלנד, שהוכו בשנים האחרונות בפיגועים קטלניים בהשראת ארגונים אסלאמיסטיים. מצד שני, מדינות מרכז ומזרח אירופה, הנהנות עד כה מביטחון יחסי מפני הטרור האסלאמי.
חלוקה כזו כבר היתה קיימת בעבר, בתקופת המלחמה הקרה: אז תמכו בריה"מ וגרורותיה הקומוניסטיות המזרח־אירופיות בארגוני טרור שמאליים, אך גם בקבוצות טרור ערביות, שגויסו למאמץ לערער את יציבות המערב הקפיטליסטי. מאז קריסת מסך הברזל, לפני 27 שנים, השתנו סדרי העולם. אותן מדינות מזרח־אירופיות הצטרפו לאיחוד האירופי והפכו בכך לחלק מה"מערב". אולם הן הקפידו עד כה להימנע מאימוץ מדיניות הפתיחות הסובלנית והליברלית בתחום ההגירה ומהענקת המקלט לפליטים, וכך הצילו את עצמן עד כה ממכת הטרור האסלאמי. כשקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, החליטה לפני שנתיים לפתוח את שערי ארצה ושערי אירופה בפני גלי "פליטים" שזרמו בעיקר ממדינות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה המוסלמית, הקימו מדינות "המזרח" לשעבר גוש חוסם.
רוב אלו שהגיעו לאירופה מאז תחילת "משבר הפליטים" אינם רוצים להיקלט במדינות המזרחיות לשעבר, מאחר שהן נחשבות לבעלות כלכלות חלשות יחסית, ולכן אינן מעניקות תנאי קליטה נדיבים למי שרוצים לחיות על חשבון האירופאים. יתרה מזאת, למדינות מזרח אירופה אין היסטוריה "קולוניאליסטית" שמעיקה על מצפונן וגורמת להן להסכים להגירה המונית ממדינות שהיו בעברן קולוניות, כחלק מגישת הכאה על עוונות וחטאי העבר. הקולוניאליזם, שהסתיים לפני חמישה עשורים, עדיין מעוות את ראיית העולם של אזרחי המעצמות הקולוניאליסטיות לשעבר, הרואות בקבלת ההגירה ההמונית עשיית צדק. התפיסה הדתית הזו של חטא ועונשו, שהופצה ברבים על ידי השמאל האירופי והפכה, הלכה למעשה, למדיניות רשמית של האיחוד, גם מנעה ממדינות מערב אירופה לפעול למען קליטת המהגרים והפליטים ממדינות האסלאם בארצות מגוריהם החדשות.
חשוב לומר את מה שתרבות התקינות הפוליטית של השמאל הליברלי אוסרת להגיד: בעיית אי־קליטתם של דורות של מהגרים מוסלמים אינה נובעת רק מחוסר נכונותן של ממשלות מערב אירופה להתמודד עם המטלה, אלא גם ובעיקר מאי־נכונותם של חלקים גדולים מקבוצות המהגרים ממדינות האסלאם להיקלט באירופה. ראו קבוצות מהגרים אחרות, שהגיעו לאירופה מאסיה ומדרום אמריקה, ואף נוצרים ממדינות המזרח התיכון ואפריקה - הם אינם מסתגרים במנטליות של ניצול מדינות ההגירה ואינם מבצעים פעולות טרור נגד החברות המארחות אותם. גם אם הם נתקלים בקשיים ובגזענות, הם פועלים להיקלט. הבעיה ממוקדת באופן ברור ביותר בקרב קהילות המהגרים המוסלמים. אין להסיק מכך שכל המוסלמים המהגרים אינם נקלטים באירופה. אך חלק משמעותי מהם אינו מחפש להפוך לחלק מהחברה האירופית, אלא להילחם בה ולכפות עליה אורח חיים שהיא אינה מעוניינת בו.
מבצעי הפיגועים הגדולים באירופה לא היו ברובם פליטים או מהגרים, אלא בני מהגרים שנולדו באירופה וגדלו בה, בדרך כלל בסביבה שדחתה את ערכיה. הם עברו הקצנה רעיונית, שהחלה בדרך כלל באירופה ועברה מאוחר יותר למחנות אימונים של אל־קאעידה באפגניסטן ובתימן ושל דאעש בסוריה ובעיראק. גם המהגרים הטורקים עוברים הקצנה דתית ולאומנית, המונחית על ידי משטרו האסלאמיסטי של ארדואן. 30 שנה מתמודד מערב אירופה עם הטרור האסלאמיסטי מבית ואינו יכול לו, כי אינו מתאמץ ממש למצוא מזור לבעיה. המערב כבול בידי עברו הקולוניאליסטי. אם יש עוד תקווה לאירופה, היא טמונה ב"אירופה החדשה", מדינות המזרח לשעבר. רובן נשלטות בידי ממשלות שאינן מהססות לאתגר את העיוורון של המערב ושל האיחוד האירופי מול בעיית הטרור האסלאמי. יש לקוות שהן יידעו לעצור את הפיכת אירופה לסניף מדמם של "האביב הערבי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו