פרסי נובל במדעי הטבע מתאפיינים בכך שהם מוענקים שנים רבות לאחר פרסום הגילוי. פרופ' עדה יונת, למשל, זכתה בו על מחקריה שהשתרעו על עשרות שנים, בתחום הקריסטלוגרפיה של החלבונים ומנגנוני הפעולה של הריבוזומים. ועדות הפרס במדעי הטבע שוקלות פרסומים מדעיים על פי מספר הציטוטים שלהם ועל פי משקלם בכתבי עת מדעיים חשובים, משום שהן מודעות היטב לעובדה כי אי אפשר להעריך הישג מדעי בלי פרספקטיבה של זמן. לכן, לא כל ממציא של גאדג'ט חדש יזכה בפרס נובל ביום שיודיע על המצאתו. אבל הועדות לפרס נובל לשלום נוהגות ממש כך. בהיעדרה של כל פרספקטיבה היסטורית, לא פעם הוענקו פרסי הנובל לשלום בעבר למנהיגים בלתי ראויים, ופעמים רבות עוד יותר - על מהלכים היסטוריים שגם אם נראו בשעתם כיוזמות שלום - גרמו בתוך שנים אחדות לטרגדיות כמו רצח עם, טבח המונים או שלטון אימים דיקטטורי. הנרי קיסינג'ר, למשל, זכה בפרס ב-1973 על הסכמי הפסקת האש בווייטנאם. הסכמים אלו הובילו להשתלטותה של צפון וייטנאם על הדרום, ולמותם של מיליוני חפים מפשע. יצחק רבין ושמעון פרס זכו בפרס עם הטרוריסט ורוצח ההמונים יאסר ערפאת, ו-1,500 ישראלים שילמו בחייהם על הסכמי אוסלו שלהם. אין לי ספק שאם אדולף היטלר היה יוצא למלחמת העולם השנייה בדצמבר ולא בספטמבר - היו הוא ונוויל צ'מברליין מועמדים לפרס נובל לשלום ב-1939 עבור הסכמי מינכן. ועתה זכה בו הגאדג'ט החדש, ברק אובאמה, מי שמנסה לפייס את ממשלו של אחמדינג'אד במקום לחסל את התעשייה הגרעינית שלו, ומי שמפייס את הטרור הפלשתיני על חשבוננו. כשהפרס מגיע מנורבגיה ומשבדיה - יש לחשוד כי כוונותיו אלו של אובאמה הוסיפו לו נקודות בחבר השופטים. גם פרס נובל זה עלול להיות טבול בדם.
