לאחרונה התייחס שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, להרשעות ולגזרי הדין של שני השרים לשעבר, אברהם הירשזון ושלמה בניזרי, במין פרדיגמה הפוכה. הוא סבור שתפיסת השחיתות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעות האלה ובדבריו של שופט העליון אדמונד לוי - שבוטאו בזמנו בפסק דינו בפרשת קצב, ושעליהם חזר כשהיה שותף להחמרת הענישה בעניינו של בניזרי - לא רק שגויה, אלא גם עלולה לדרבן את מערכת האכיפה ל"להיטות יתר" ולאכיפה חקירתית ותביעתית בררנית וסלקטיבית גם במקום שאינן נחוצות. מעניין יותר כיצד הוא מסביר את כל מלאי מעשי השחיתות ואת אופן התנהגות נבחרי הציבור בשנים האחרונות, שהפכו את בני מעיו של השופט לוי והביאו אותו להתבטא באופן חסר תקדים על התופעה הכעורה הזו ועל סכנותיה. מר פרידמן, בניגוד לשופט לוי, אינו סבור שפני השחיתות השתנו, ואם יש תחושה כזו - היא באשמת ה"פרשנות" החדשה לדיני העונשין של מערכת האכיפה שמכניסה לקטגוריה עבריינית מעשים שלא נחשבו ונאכפו ככאלה קודם לכן. בקיצור, מאחורי כל הפלפול המתוחכם הזה מסתתרת הטענה העתיקה והעבשה שאת מי ומה שצריך לתקן זה לא את אלה שבדם ליבו כתב השופט לוי שצריך, אלא את המערכת החוקרת והתובעת שרואה צל שחיתות כשחיתות, ולקורא ינעם (ולא בכדי מקנטר מר פרידמן בקטנוניות בטור שלו את השופט לוי ששכח להזכיר ברשימותיו איזו פרקליטה שסרחה. נו, באמת). מה שיפה הוא שלשם השוואה מחמירה, פרידמן מאזכר את הגילויים מהפרלמנט הבריטי בפרשת השימוש לרעה בחשבון ההוצאות הפרלמנטרי. עכשיו נרגענו. רק שפרידמן שכח להזכיר את מה שהשופט לוי רוצה לראות עוד בימיו כאן אצלנו - איך שם ראינו כיצד טוהר מידות במידות קטנות מחולל מידה של אחריות גדולה, ואילו אצלנו מעשים פליליים במידות גדולות מניבים כלום, פחות או יותר. את קלונם הם נושאים פה בגאון על ראש חרפתנו. פעם, ועודני בשירותה של משטרת ישראל, יצאתי לביקור עבודה במדינה מערב אירופית שלווה. באותה עת שרר בארצנו אקלים השחיתות הדומה לזה הנחזה פה גם בתקופה האחרונה: ראש הממשלה ונשיא המדינה נמצאו בחקירה, שר בכיר נחשד בסדרת מעשים מגונים בכוח ועוד כהנה וכהנה. תהיתי ביני לבין אותם בכירים שעימם נפגשתי אם הם מודעים למתרחש בארץ, ובאיזו עין הם מביטים ב"פנורמה" ההיא. נדהמתי לשמוע עד כמה הם מעורים ואיזה הד מקבלים הדברים האלה בחוץ (לטובת כל אלה שמשלים את עצמם שאלה רק ענייני פנים). הם היו מלאי הערכה, ואפילו הערצה, למדינה ולמערכת אכיפת החוק על העוז לטפל ללא מורא גם ברמי דרג, ועל כך שחקירות כאלה אפשריות. נדמה לי שזיהיתי אפילו שמץ של קנאה על כך שבארצם שלהם ספק בעיניהם אם חקירות כאלה יכולות בכלל להתנהל נגד גורמי השלטון. אני מודה שנקודת המבט המעודדת הזו סיפקה לי אז לא מעט רגעי נחת במקום בושה כ--בושה. אכן לשבחנו. אלא שרגעי החסד מהתובנה הזו הלכו והתפוגגו עם הזמן. התברר להווייתנו שאין מדובר באיזה גל עכור ספוראדי. לא, זו מציאות שיש לה שורשים נגועים - והטיפול בגיזום הענפים לא בדיוק מביא לצמצום הנגע. זה משהו עמוק יותר. וההתהדרות ההיא כבר אינה במקומה. אני, שלא כמר פרידמן, לא חושב שזה רק משום ש"המנוולים ממערכת האכיפה שינו את הכללים ושכחו להודיע". לא מעט טוענים טענה די צודקת ונכונה, שאין מדינה שאין בה שחיתות והתופעה מובנית בטבעה של החברה האנושית. גם אני כפרידמן סבור, אבל ממבט אחר, שליבת העניין שהופכת את התופעה למסוכנת ומערערת משטר וחברה היא אם זו הופכת להיות חלק מהתרבות השלטונית והפוליטית, וחשוב לא פחות - איך נוהגים באותה חברה ומדינה שנגועות בה. התשובה על שתי אלה היא לרעתנו לגמרי.
