הסיסמוגרף הלאומי

הר הבית, עם או בלי מגנומטר, הוא המדד לריבונות המדינה על ארץ ישראל • חוק האימוץ או פרשת הצוללות - דיון ענייני או הפרחת סיסמאות של בעלי אינטרס? • והגיע הזמן שערוצי הטלוויזיה יהיו בהישג יד לַכֹּל

בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, לא רק יהודים מעלים את ירושלים - חורבנה ובניינה המחודש - על ראש שמחתם. העולם כולו עושה זאת בעקבות השאלה הגורלית עד תמיהה, מה יהיה גורל גלאֵי המתכות בהר הבית. כתבתי השבוע, שהסיפור האמיתי הוא סוגיית הריבונות היהודית על ההר. המוסלמים מבינים שהמאבק בשיבת היהודים לציון מתמקד בציון - היא ירושלים - ובכתר שבראשה: הר הבית, מקום מקדשנו וסמל קוממיותנו. 

הנוצרים השאירו את ההר חרב, כדי "להוכיח" שאלוהים זנח את עמו הנבחר, ובחר בהם במקומו, מפני שלא קיבלנו את משיחיותו (ואלוהותו) של ישו. זו "תיאולוגיית ההחלפה" הידועה שעמדה בבסיס האנטישמיות הדתית כלפינו מאז. לשמחתנו, בדורות האחרונים חלק מהעולם הנוצרי הולך ומבטל את הדוקטרינה הזאת. 

גם המוסלמים השתמשו בהר הבית לבסס "תיאולוגיית החלפה" משלהם, שלפיה מוחמד הוא "חותם הנביאים" והאסלאם הוא דת האמת היחידה, שכל מי שלא נכנע לה, נחשב "כופר". לאחר כיבוש העיר ב־638, נבנה על מקום המקדש בשנת 691 מבנה כיפת הסלע כסמל ליורשיו ה"חוקיים" של העם היהודי ודתו. עם שיבת ציון בדורות האחרונים, הפך ההר למוקד הרעש, מעין סיסמוגרף הבוחן את מידת התקדמותה של מדינת היהודים בהשלטת ריבונותה על מרחבי ארץ ישראל, יישובה והפרחת שממותיה. בתקופת "בין המצרים", כדאי לזכור את דברי הנבואה של נתן אלתרמן עוד ב־1941, שעה שהנאצים היו בתנופת ניצחון והתקרבו לשערי ארץ ישראל: "כִּי בֵּין הַמְּצָרִים/ 

לֹא אַשְׁרֵי הַצָּרִים, כִּי אַשְׁרֵי הַנְּצוּרִים!" ("שמחת עניים"). אנחנו רק בראשית התהליך. סבלנות. 

 

האמת תהא נעדרת

באקלים הדעות הנוכחי, קשה לומר דבר בעל ערך בסוגיית אימוץ הילדים בידי בני זוג מאותו מין (להט"ב). האמת אינה נדרשת פה אלא האופן שבו מתעסקים במילים, הצורה ולא התוכן. הדיון - שלא ממש מתקיים - מתחולל בתוך מסגרת שכלליה נקבעו מראש: משפטים שמותר לומר וכאלה שאסור. יש קבוצת ערכים שרק מתוכה מותר לבחור על מה לבסס טיעונים. חריגה למחוזות רעיוניים שלא אושרו לשימוש תזכה את הסוטה בעשרה קבין של רותחים. לא האמת מבוקשת אלא הדעה הנכונה, כלומר אורתו (נכון)־דוקסה (דעה) - מתכון ידוע לקיפאון רוחני, תרבותי ואינטלקטואלי. אחד המדדים להכרת תקופה שחכמינו כינו "עקבתא דמשיחא" (עקבותיו של המשיח) הוא "והאמת תהא נעדרת". המקור נמצא בישעיהו נט: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל..." בבית מדרשו של אבא בר איבו המכונה בתלמוד "רב" (מאה 3 לספירה), מייסדה של ישיבת סורא המפורסמת בבבל, דרשו: "מלמד שנעשית (האמת) עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין). לפיכך, אמר הרב קוק האב, יש לגול את האבן מעל פי הבאר שבתהומותיה נמצאת האמת, ולקבץ את העדרים כדי לשתות ממנה. 

גם בפרשת הצוללות מתקיים דיון ציבורי שלא תמיד חותר לאמת, ומכוון בעיקר להרשעת רה"מ, הגם שגורמי המקצוע הרלוונטיים (פרקליטות ומשטרה) אומרים שאינו חשוד. חובה לבער את השחיתות, ולבטח אם נתגלתה במערכות הביטחון שלנו, שאז היא סכנה ביטחונית ברורה. צריך לברך את גורמי האכיפה על פעולתם לביעור הנגע. עם זאת, כולנו חשופים לשיח התקשורתי שקבע כבר את פסק דינו. גם ההפגנות מול ביתו של היועמ"ש מנדלבליט, אינן מבקשות את האמת אלא דבר אחר. האמירות הקשות כלפי רה"מ מלמדות לעיתים שלא ביעור השחיתות עומד בראש מעייני המתלהמים בכיכר הטוויטר ובחוצות פתח תקווה, אלא עניינים פוליטיים שהשחיתות משמשת רק קרדום לחפור בו. 

 

"זה לא ראיון"

כמו ביחס לשידורי הרדיו של ערוץ 7 בשנות ה־90, וביחס להופעת "ישראל היום" בקיץ 2007, כך ביחס לערוץ 20 שהפציע על מסכינו לא מזמן - השמאל משקיע זמן רב ומאמצים נמרצים לפגוע בכלי התקשורת שבהם הוא אינו דומיננטי. 

הבדיחה היא שמאותו מחנה, המתעקש לייצר דה־לגיטימציה ליריביו ("זה לא רדיו", "לא עיתון", "לא טלוויזיה" ואלה "לא מראיינים"), יוצאת הזעקה, מדוע משקיע בנימין נתניהו זמן כה רב בעיסוק בתקשורת. בדיוק מאותה סיבה, חברים: התקשורת היא ה"אגורה" - כיכר השוק - של ימינו. כדי ליישם מדיניות של ממשלה נבחרת, לא די בבחירות בקלפי; לשם כך דרושה דעת קהל אוהדת. בעידן הרשתות החברתיות, ירד אמנם מעמדה של התקשורת הממוסדת, ועדיין רב כוחה להשפיע על סדר היום. 

את ערוץ 7 הצליח השמאל לסגור לחרפתו. "ישראל היום" אויַם פעמיים בחוק תועבה שחתומים עליו כמה מאבירי חופש הדיבור. עכשיו הועלה ערוץ 20 על המוקד. מזלזלים בו ובעיתונאיו, מגישים עתירות נגד שידורי האקטואליה שלו - מה אתם יודעים, זה רק "ערוץ מסורת", וחלילה לו להשפיע על שוק הדעות. הזעם כלפיו גבר בעקבות שידור הראיון האחרון של נתניהו בערוץ. התנועה לחופש המידע נזעקה לדגל, כדי "לבדוק" מה הקשר בין הערוץ לרה"מ (לא הרבה. פשוט שם נותנים לו לדבר). אגב, מייסדה של התנועה ומי שעמד בראשה במשך שנים הוא מיודענו רביב דרוקר מערוץ 10, שגם הוא (ערוץ 10), הפלא ופלא, הגיש בג"ץ נגד שידורי החדשות של ערוץ 20. 

ועוד הערה: אחוזי הצפייה של תוכנית הדגל של ערוץ 2 בסוף השבוע, "אולפן שישי", יורדים בהתמדה. בתוך יַם הסיבות שהוצעו לתופעה, נעדרה סיבה חשובה, שעוד בימים שאחוזי הצפייה נסקו, התווכחתי עליה עם יאיר לפיד בשבתו כמנחה בתוכנית: החד־צדדיות שלה. אמרתי לו שהתוכנית הזאת מנציחה את שנות החושך בתקשורת (שנות ה־70 עד ה־90), כשהשמאל השמיע רק את עצמו ובחר להביא מהמחנה היריב אורחים לרגע שעמדו כעניים בפתח והתחננו לדקות דיבור. 

עוד טענתי, שהתוכנית מנוכרת לרוב הישראלי שאינו מתחבר לדעתנות המונוליתית של משתתפיה, ולא לעולם חוסן. אחזור על קריאתי הקבועה: ביום שבו יקום ערוץ חדשות בסגנון "פוקס" האמריקני, תתמוטט ההגמוניה של השמאל בתקשורת. לשם כך, צריך משרד התקשורת לבטל את החסמים ולאפשר לכל הרוצה, להקים ערוץ טלוויזיה כלבבו. אז גם יתייתר הדיון האנכרוניסטי על זכותו של ערוץ 20 לשדר חדשות. בנימין נתניהו, לטיפולך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו