הבשורה של מקרון

עמנואל מקרון אינו הנשיא הצרפתי הראשון הנואם בטקס האזכרה השנתי לציון מבצע איסופם וגירושם של כ־13 אלף מיהודי פריז - שליש מהם ילדים - למחנות הריכוז וההשמדה הנאציים ביולי 1942 (״מעצרי ול ד׳יב״). מבצע זה היה שלב הפתיחה הראוותני בחיסול רבע מיהדות צרפת דאז על ידי הנאצים והצרפתים ששיתפו עימם פעולה.

עשרות שנים נדרשו לצרפת כדי להתמודד עם אחריותה לשואת יהודיה, שכן נוח היה לצרפתים לאמץ את הראייה ההיסטורית שלפיה הם כולם היו חברים במחתרת האנטי־גרמנית. רק לפני 22 שנה הכיר הנשיא דאז, ז׳אק שיראק, בסיוע הצרפתי למערכת ההשמדה הנאצית והחל רשמית תהליך של רוויזיה היסטורית, שאפשרה לתודעה הציבורית לעמוד על ממדי שיתוף הפעולה עם הנאצים, ועל העובדה שהגרמנים לא היו צריכים להאיץ ברשויות הצרפתיות לשגר עשרות אלפי יהודים אל מותם.

פקידי ממשל בכירים יזמו את ״ניקויה של צרפת״, בעיקר מ״יהודים זרים״, ושוטרים פשוטים ביצעו ביעילות קנאית את המשימות שהוטלו עליהם. ההתעמתות ההיסטורית הזו אינה מתרחשת ללא התנגדות, כפי שהעידו הצהרותיה האחרונות של מנהיגת מפלגת החזית העממית, מארין לה פן, ששללה את אחריותה של המדינה הצרפתית לפשעי השואה, מאחר שלראייתה המדינה הצרפתית חדלה מלהתקיים עם נפילת צרפת בידי גרמניה ומשטר משתפי הפעולה של וישי לא ייצג את ״צרפת האמיתית״. 

נאומו של הנשיא מקרון בטקס האזכרה ל״מעצרי ול ד׳יב״ הוא הנאום החשוב ביותר שנשמע מפיו של נשיא צרפתי בנושא האנטישמיות. שכן מקרון לא הסתפק בדחייה מוחלטת של הראייה ההיסטורית שמייצגת לה פן - ״לא בונים גאווה לאומית על שקר״ - אלא הרחיב את התייחסותו לעבר ולהווה.

מקרון הדגיש בדבריו שהאנטישמיות של משטר וישי לא צמחה יש מאין, אלא היתה נטועה עמוק בהווייתה הפוליטית והחברתית של ״הרפובליקה השלישית״, שקדמה לכיבוש הנאצי. האנטישמיות והגזענות, הדגיש מקרון, לא נולדו עם משטר וישי ולא מתו עם היעלמותו של המשטר עם השחרור מהכיבוש הגרמני. בצעד אמיץ ביותר התייחס הנשיא הצרפתי למקרי הרצח של יהודים בצרפת בשנים האחרונות וקרא למערכת המשפט הצרפתית להבהיר את נסיבות הרצח האחרון, של שרה חלימי, שלא הוכר עד כה כפשע אנטישמי. 

יתרה מזאת, מקרון הצהיר ללא כחל וסרק שהאנטי־ציונות היא פניה החדשות של האנטישמיות. בכך הצדיק מקרון את הזמנתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לטקס האזכרה, שכן הוא קשר בין ההתנגדות לקיומה של ישראל, מדינת היהודים, לאנטישמיות.

עם זאת, נאומו ההיסטורי של מקרון כלל השוואה עקיפה וצורמת ביותר בין רציחות היהודים, שבוצעו על ידי מוסלמים, לבין הגזענות שממנה סובלים מוסלמים בצרפת. ככלות הכל, מדובר בשתי תופעות שונות ביותר, המחייבות יחס שונה. ניסיון לרצות את הקהילות המוסלמיות ולהציגן כקורבן של החברה הצרפתית העכשווית, מבלי לקרוא לקהילות אלו להתגייס נגד האלמנטים הקיצוניים שבקרבן, שקול לשתיקה שאותה גינה מקרון מול הגזענות ״הנובטת בחיי היום־יום״. שכן האנטישמיות הרצחנית העכשווית בצרפת ובאירופה מגיעה מחוגי האסלאם, ויש לומר זאת בפה מלא, כפי שעשה נשיא מועצת הארגונים היהודיים בצרפת בדברו על ״הטרור האנטישמי של המוסלמים״. 

מקרון לקח על עצמו את המשימה להביא ״פיוס פנימי מוחלט״, שבו כל צרפתי יוכל למצוא את מקומו. פיוס שכזה מחייב גם התמודדות אמיצה עם הבעיה הגדולה הקיימת בקרב קהילות המהגרים המוסלמיות בצרפת ובאירופה. אלה ״המבקשים לגרום לנו לוותר על האנושיות, הדמוקרטיה והחופש״ באים מרקע דתי מסוים. הדחקת עובדה זו והכחשתה יתרמו רק להגברת התופעה. פיוס פנימי יתאפשר לא רק באמצעות הצגתם של המוסלמים כקורבנות גזענות אירופית, אלא על ידי דרישה מהמוסלמים לקבל אחריות לנעשה בקהילותיהם ולהשתלב בחברות האירופיות במקום לנסות לשנותן.