שלוש שנים חלפו מהיום הנורא שבו נחטפו ונרצחו שלושת בנינו - נפתלי, גיל־עד ואיל. שלושה נערים צעירים, יפים ומוכשרים הפכו למלאכים ושמם נישא בפי כולנו בזיכרון כואב.
ואנחנו כאן, עדיין.
חסרים, מתגעגעים וכל כך אוהבים. נזכרים בימים שבהם לרגע אחד הנחנו בצד את כל המחלוקות, פינינו מקום בתוכנו למען האחר, ולשנייה אחת האיר לבנו באור אחד. מיוחד!
ימים לא פשוטים עברנו באותו קיץ, ימים של חרדה ודאגה לשלומם. בתקופת החטיפה רבים הביעו הזדהות, בין השאר, בשל אי שיפוטיות והיעדר ביקורת. כל אחד מאיתנו פגש בתוכו את הטוב שממילא קיים בו. התאחדנו למרות השוני העצום בינינו, עקב רצון פנימי שלנו לחיות חיים טובים, נטולי מחלוקות.
אמנם נכון, בימים של שגרה קצת קשה לנו "לוותר" מעצמנו למען האחר, קל לנו לראות מה צריך לתקן, וכל אחד מאיתנו משוכנע בצדקת דרכו. ובכלל יש התוהים - הייתכן? האם אפשרי שנחיה יחד זה לצד זה? הרי אנחנו כל כך שונים ובכלל איננו מדברים באותה השפה.
נזכור, שרק לפני רגע זה קרה. במציאות, לא בחלום, היינו קבוצה אחת גדולה שרצתה, וגם ידעה, להיות יחד מבלי לשנות זה את זה. נשארנו אותם אנשים, אותן דעות. אף אחד לא ניסה לכפות את דעתו או חלילה לשנות, פשוט היינו שם, אחד ליד השני, כתף אל כתף, לב אל לב, במשך 18 ימים העם כולו עמד יחד למען מטרה אחת - להשיב את הבנים הביתה.
והרי זו עדות לכך שזו כלל איננה שאלה של מסוגלות, אלא של רצון - הרצון הפנימי הטבעי שלנו לחיות בשלום התגלה, ואז יכולנו להיישיר מבט פנימה אל תוך עצמנו. חיפשנו שם במעמקי הלב את התשובה, את הסוד הגדול שנקרא אחדות. מתוך כך נולדה הבנה שהשינוי, רק כאשר יחול בנו, בתוכנו פנימה, ממילא ישפיע על כולנו. אל לנו לחכות ולהמתין שיקרה נס. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.
אם לא נפעל אנו בעצמנו כאנשים פרטיים - לא יהיה שינוי. עלינו להפנים ולתת מקום אמיתי לזכותו של כל אדם לחיות את חייו בדרכו וכרצונו, בדיוק כשם שלי יש את הזכות לכך. אומרים שחלומות גדולים באים בצעדים קטנים - אחדות היא מילה גדולה ומחייבת, והרי אנחנו באופן פשוט אחראים להגשמת החלום. כל אחד בחלקת אלוקים הקטנה שלו יכול לפעול למען אחדותנו, ואפילו להצליח בכך.
אני מאמינה שיום אחד זה יקרה שוב, יום אחד אנו ודאי נצליח. זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן חיים.
לצערי, אנחנו ושכמותנו עדות חיה לזמניות שלנו כאן בעולם. ואולי סוף־סוף הגיע הזמן לעשות שינוי, שינוי אמיתי. הרי בדרך השלום והאחדות לבטח נרוויח יותר, נחיה חיים רגועים ושלווים, נוכל לעמוד יחד חזקים למול אויבינו. עלינו להבין שזהו הסיכוי היחיד שלנו לחיים פה ביחד, אז למה שלא ננסה? מה כבר יש לנו להפסיד?
הכותבת היא אמו של איל יפרח, שנחטף ונרצח יחד עם נפתלי פרנקל וגיל־עד שער בקיץ 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו