ראיתי את ההולכים. חתומות היו פניהם. עשרות ומאות ואלפים, צועדים בהכנעה. בהשלמה. כמה מהם נשאו דגלים. ילדים רכים צבעו את גופם בכחול ולבן. כולם ידעו שיהיה רע. הכתובת היתה על הקיר. הכתובת תמיד על הקיר. וכולם באו, בשביל השביב הקטן של התקווה. אנחנו עַם התקווה.
כבר שנים אני רואה את ההולכים. בן 8 היה הילד כשהלכנו בפעם הראשונה, מהדְסים עם נחיל האדם בשיפולי רחוב אבא הלל, בואכה איצטדיון רמת גן. מזיעים שעה בתורים העצומים ליד השערים, מטפסים במדרגות התלולות של האיצטדיון, מתרגשים מהתקווה. צורחים מלוא גרון את שיר העידוד האלמותי "ישראל מלחמה", שהרי מלחמה זה הדבר שהמדינה הזאת יודעת לעשות הכי טוב.
ואז באה האכזבה הראשונה. לא נורא, ניחמתי את הילד. נבוא שוב. וזרח השמש, ובא השמש, ושוב הלכנו עם ההמון המאמין. שוב פגשנו את צובעי הפנים, את מוכרי הצעיפים, את העסקנים במכוניות היוקרה, את תזמורת המשטרה. שוב קיווינו. אנחנו עַם התקווה.
שוב הפסדנו.
שנים רבות עברו מאז. בגר הילד. עשרות אלפי מאמינים ובני מאמינים הלכו לצדנו, בגשם שוטף ובחמסין כבד. אבות ובנים, חיילים, נשים, זקנים וטף, אוהבי הדגל והכדורגל, שבאו מכל קצווי הארץ, שילמו ממיטב כספם ועמדו שעות בפקקים והזיעו ליד השערים וצרחו בקצב "ישראל מלחמה". מאמנים באו ומאמנים הלכו, איצטדיון רמת גן כבר מזמן נסגר ובמקומו באו חיפה וירושלים. גם לשם נסענו, ושום דבר לא השתנה. אפילו את "מי שמאמין לא מפחד", פעם ההמנון הלא רשמי של הנבחרת, כבר לא משמיעים עוד.
כן, היו לאורך השנים כמה נקודות אור בחשיכה. היו כמה ניצחונות יפים, אפילו תוצאות תיקו מכובדות שהציתו מחדש את התקווה. אבל אחריהן תמיד נמצא מי שדאג לכבות את האור.
ואמרנו, לא נורא, עוד כמה חודשים נבוא שוב. אולי ביורו. ובאנו שוב, והלכנו עם ההמון הכנוע, הנאמן, המאמין. ועוד הפסד נצרב בנשמה. ועוד קמפיין חלף בלא כלום.
ונמשכת שיירה. דורות של פתאים רואים דורות של מאחזי עיניים. מיטב המאמנים, כאילו, עם מיטב השחקנים, כאילו. אנשים זחוחים, יהירים, מלאים בעצמם עד להתפקע, שבמקום לברוח מהמצלמות אחרי תבוסה מבישה עוד מעזים להסביר בארשת מלומדת שבעצם שיחקנו טוב, אתם פשוט ראיתם משחק אחר. ובכלל, מי האידיוט שקובע משחקים לאמצע הקיץ.
כבר עשרות שנים שאנחנו שומעים את התירוצים העלובים והמעליבים האלה, חשים את היריקות בפרצופינו ומשכנעים את עצמנו שמדובר בגשם. כאלה אנחנו: סלחנים. כבר עשרות שנים שאנחנו רואים את המאמנים המהוללים, נזר הבריאה, מקבלים עוד קדנציה, כדי לאחז את עיניהם של עוד מאמינים. "אני אחראי", הם אומרים תמיד, ולא עושים עם זה כלום, רק מבטיחים ש"בפעם הבאה כבר נפיק לקחים, אתם תראו".
כבר עשרות שנים שהשחקנים מרופדי המיליונים נקראים לדגל שוב ושוב, מכוח האינרציה, מציגים את המפגן הכושל הקבוע וממשיכים לדרכם בקבוצותיהם, בלי להרגיש אפילו דגדוג קל במצפון. ואף אחד לא עושה לזה סוף.
כי גם אם אנחנו נפסיק ללכת, יהיו אחרים שיבואו במקומנו. שיגידו, אולי הפעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו