כשחזרתי מהמסע לפולין בכיתה י"א, אמא לא חיכתה לי בשדה התעופה ולא הבנתי למה. ביום שישי עברתי בבירקנאו ליד הצריף של סבתא ציפורה, ויממה לאחר מכן היא החזירה את נשמתה לבוראה במדינת ישראל, כשבתה, אמי, אוחזת את ידה. סבתא בקושי דיברה על השנים הנוראות האלה לפני כן. היא צעקה בלילות ושתקה בימים, אבל היא וסבא הפרטיזן לא שתקו במעשים. את כל החסר הם תיעלו לעשרות שנות עבודה כמנהלי כפר הילדים "נווה מיכאל" בפרדס חנה, מטפלים בילדים חסרי בית ומשפחה. הם, שראו כל כך הרבה אובדן, פצעים כל כך עמוקים וכאבים שאין להם מילים, נתנו בית וחיבוק הורי למי שאין להם. משואה לתקומה, מחידלון להקמה.
ועל אף התקומה, השואה כאן איתנו. השלכות הדור השני והשלישי ניכרות בדיבור של הבית, של הילדים, של הקירות. הדאגה הבלתי פוסקת, היחס לאוכל, לזיכרונות, לשמירת ציוד - כי אולי יום אחד נזדקק לו.
את שריטות השואה אנחנו רואים גם בכל מסיבה בגן או בבית הספר, שרטוט עדין של התקומה, כמו רעד באגם מים: לילדים שלנו יש סבא וסבתא, ואפילו סבא וסבתא רבא, שבאים לראותם כסביבונים בחנוכה וכליצנים בפורים.
ככל שהילדים גדלים, כך גם אנחנו. בכל שנה מחדש אנחנו תוהים איך ועד כמה לספר להם את גודל האימה, את קריעת הילדים מהוריהם, את ליבה של אם שרואה את ילדיה עוברים לעולם שכולו טוב באכזריות שאין לה מילים; את השיח שלנו, שעסוק בשואה באופן יומיומי כי הוא קשור, מחובר בטבור, בקשר שאי אפשר להתיר. כי חיים של דור שני ודור שלישי לעולם יהיו עוד חלק מהשואה. ידברו שואה, ילחשו שואה, יחלמו שואה.
ואז מגיעה הצפירה, והלב הומה: איפה הילדים עכשיו, על מה הם חושבים כשהמדינה עומדת דום, מה הם מבינים ומה לא, איך אפשר לספר להם בלי לשבור את ליבם, את תומתם, את אמונתם בטוב. איך אפשר לגלות להם אימה בלי להפחיד, לספר להם אמת בלי לחשוש שיקומו בלילה שטופי יזע מבהלה, אבל איך אפשר שלא לספר?
בכל שנה גם אני עומדת בצפירה קצת אחרת. גדלה בעצמי וגדלה עם הילדים, לתוך מציאות של מדינה שלעולם תנהל מרדף בין מספר השנים מאז השואה לבין מספר שנות תקומתה. ובכל שנה התשובה מתבררת. הם
יודעים, הם קולטים, כל ילד לפי גילו. כל ילד מהדהד את מה שבליבו, את מה שנפשו מאפשרת לו לשמוע. אנחנו יכולים רק לחבק אותם ולהבטיח שנעשה הכל כדי שלא יהיה שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו