בימים אלו, שבהם חג הפסח יוצא מדלתנו ויום השואה עומד במפתן, הקשר והניגוד בין השניים מתבהרים ומובילים לשאלה, מה יהיה הזיכרון שלנו כשנישאר לבד ולא יהיו עימנו עוד ניצולים?
הזיכרון היהודי של עבדות מצרים הוא "וזכרת כי עבד היית". עבדות מצרים נתפסת אצלנו כזכר לכך שהחירות אינה מובנית מאליה. אנו כיהודים זוכרים כי עלינו להיאבק נגד העבדות בכל צורותיה באמצעות חוקים חברתיים ושמירת השבת.
זיכרון עבדות מצרים אינו שימור של טראומה, אלא מאבק מתמשך בגורמיה. לעומת זאת, כיום, הזיכרון היהודי של יום השואה מושתת ברובו על טראומה והעברתה בכל שנה. הוא עדיין לא הפך לזיכרון אישי של כל אחד מאיתנו כמאבק נגד מחיקת האדם בשואה והשמדת העם היהודי.
זהו גם השיעור שמותירים הניצולים, אשר ידעו לקום מהשמד, למרות השבר, ולבנות חיים חדשים. העברת הטראומה ללא עיבודה לאחריות אישית מדללת את זיכרון השואה, ובעוד עשר שנים לא יהיו עוד ניצולים אשר מפיהם נוכל לשמוע את עדות השבר בצד המאבק על שמירת צלם האדם.
מתוך תחושה זו, אך לא פחות מכך בשל העובדה שאני בת לאם ניצולת שואה, הקמתי קבוצת מחקר ייחודית לחקר הבניית זיכרון השואה - "העברת זיכרון ובדיון" - מכיוון שזיכרון ממרחק של זמן ומקום של מי שלא היה שם הוא תמיד בצורת בדיון. לאחר שלוש שנות מחקר במכון ון ליר בירושלים, שפירותיו הועברו לפיתוח ולהנחלה במכון שלום הרטמן, הבנתי כי עלינו ליצור תבנית אחרת לזיכרון השואה: אל לנו לתלות את זיכרוננו בהעברת הטראומה, אלא להיערך ליום שבו לא נוכל עוד לשמוע את עדויות הניצולים. עלינו לקחת על עצמנו את '"האחריות לזכור" ובצידה "לזכור באחריות", כל אחד ואחת.
ובפשטות, כפי שסדר פסח יוצר אצלנו את הזיכרון המיוחד לעבדות וליציאת מצרים, כך עלינו ליצור סדר שיטמיע בנו את הזיכרון של השמדת העם, סדר שיוביל לביטוי אישי ולדיון קבוצתי בכל בית בישראל אשר יסביר, ינחיל ויעביר את הזיכרון למאבק היהודי ברוע האנושי ובהשמדת עם.
בציווי העתיק נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא..." - מסורת הזיכרון החלה בעיצומה של השואה, נמשכה במחנות העקורים ובמעברות וממשיכה בכל קהילות ישראל עד היום. אמנם קולם של אחרוני העדים עדיין פונה אלינו, אך בעוד זמן לא רב נהיה אנו נושאי זיכרון השואה והמוסרים אותו לדורות הבאים אחרינו.
זיכרון אישי ולאומי אינו מופנה לעבר בלבד, אלא מכונן הווה ועתיד של יחיד וחברה. לא היינו שם. לא עברנו, לא חווינו - ועם זאת, עלינו לקבל על עצמנו את האחריות לזכור, ולזכור באחריות. עלינו לזכור את קהילות ישראל בכל תפוצותיהן מתוך כבוד למורשת משפחתן - הרי גזירת השמד איימה לכלות כל יהודי באשר הוא וכל אדם באשר הוא אחר. עלינו לתת דעתנו על הרוע האורב ליחיד ולחברה, אז ועתה, ולהוקיר את המאבק כנגד רוע זה - "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
עלינו לגבש בימים אלו מסורת - מסורת לשימור הזיכרון אשר יימשך וישמיע את קריאתם של הניצולים אלינו. עלינו ליצור מסורת של זיכרון התלוי בכל אחד מאיתנו - ליצור סדר לזיכרון אישי שיחבר כל חבורה, משפחה ויחיד לתחושת השייכות לזיכרון המאבק היהודי ברוע האנושי. להתכנס לתוך עצמנו, להתכנס בינינו ולהתכנס יחד לזיכרון.
הזיכרון אינו דבר שאצור בספרים. יסודו בתודעתם של בני האדם, איש ואישה על פי דרכם, דור דור ועולמו. על כל אחד מאיתנו לקחת חלק ביצירת הזיכרון החי.
הכותבת היא מובילת יצירת "התכנסות ליום השואה" בפיתוח ובהנחלת מכון שלום הרטמן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו