לעיתים נדירות, במהלך ההיסטוריה האמריקנית, עולה דובר הבית הלבן לכותרות והופך למוקד הדיון הציבורי. כך אירע, שלא בטובתו, לדוברו הנאמן בעידן הנשיא ריצ'רד ניקסון, רון זיגלר. באוגוסט 1973, בכניסה לאולם שבו עמד הנשיא לשאת דברים בכנס חיילים משוחררים, מצא עצמו ניקסון מוקף כתבים שביקשו את התייחסותו לשערוריית ווטרגייט המסתעפת. הנשיא המתוסכל, שזעם על כך שדוברו לא "הגן" עליו מפני התקשורת הלעומתית, נצפה כשהוא דוחף את זיגלר האומלל בגסות היישר אל עבר קהל העיתונאים.
ברור שבמקרה זה האשם לא היה נעוץ בדובר, אלא בקודקוד הפירמידה התוקפני, שהבין אל נכון את השלכותיה הבלתי נמנעות של הפרשה, אך התמונה המביכה של זיגלר המושפל הפכה לשיחת היום בוושינגטון ורדפה אותו עד יום מותו ב־2003. גם שלשום מצא דובר הבית הלבן הנוכחי, שון ספייסר, את עצמו בלב הסערה, אבל בניגוד קוטבי לזיגלר, הפעם כעסו הצפוי של הנשיא טראמפ על תפקודו הכושל של דוברו, אפילו עד כדי פיטוריו, מוצדק לחלוטין. יתרה מזאת, אין המדובר באמירה אומללה חד־פעמית מצידו של ספייסר, אלא בסידרה מתמשכת של מעידות ומחדלים המלווים אותו מיומו הראשון כדובר, ושלא אחת העיבו על מאה ימיו הראשונים של הנשיא ה־45.
ואכן, במישור המדיני והאסטרטגי של קבלת ההחלטות, מתקבל יותר ויותר הרושם שטראמפ סיים בהצלחה את תקופת החניכה שלו. בניגוד לקודמו הנרפה אובאמה, לא היסס הנשיא הנוכחי להשתמש במקל הענישה כלפי סוריה כדי להעביר מסר מיידי ונחרץ של הרתעה, לא רק לדמשק, אלא גם לטהרן ולמוסקבה, מפני חציית קווים אדומים. בה בשעה פועל טראמפ בשיטתיות כדי לגבש קואליציה סונית רחבה, שתפעל במשותף נגד ציר הטרור והרשע ומקורותיו המדינתיים. וכך, בעוד הנשיא ה־44 ראה בדיבור מליצי את התחליף להקרנה ממשית של עוצמה, פועל יורשו לשיקום מעמדה של ארה"ב כמעצמת על, וזאת מבלי להסתכן בעימותים יבשתיים יקרים, המועדים להתמשכות ולהסתבכות.
על רקע הצלחתו להקרין דימוי של בעל בית חדש ונחוש, בולטים עוד יותר רעשי הרקע הצורמים מכיוונו של הדובר ספייסר, המסיטים את מוקד תשומת הלב מפעילות הנשיא לאפיקים שוליים ומיותרים. בייחוד אמורים הדברים לגבי התבטאותו האחרונה והמקוממת במיוחד של הדובר, שטען שאפילו הצורר הנאצי היטלר לא עשה שימוש בנשק כימי במהלך מלחמת העולם השנייה, וזאת בניגוד, לכאורה, לזוועות שביצע אסד באזרחיו באמצעות נשק כימי. לית מאן דפליג שאמירה זו מעידה על בורות תהומית או על איוולת גמורה. בכל מקרה, דמם של ששת מיליוני היהודים קורבנות השואה, שרובם נרצחו על ידי קלגסיו של היטלר בתאי הגזים, זועק ממש מן האדמה לנוכח עיוות זה.
הגם שאחדות מפעולותיו האחרות לא היו מן הסתם פרי יוזמתו של ספייסר, המכלול השלם של התבטאויותיו ומעשיו מצביע על כך שהגיעה העת לחילופי גברי במשרת הדובר. בניגוד לניקסון, שדחף את זיגלר בגסות אך לא ויתר על שירותיו, מצופה אפוא מטראמפ להוביל את ספייסר בעדינות אל הדלת ולבחור במהירות דובר מיומן ומשכיל יותר לבית הלבן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו