אט־אט הולכים ומתבהרים קווי האפיון של הדיפלומטיה האמריקנית החדשה, בייחוד בזירת המזרח התיכון, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת המהות. מתקבל הרושם שהנשיא דונלד טראמפ מאמץ אל חיקו את דפוס התנהלותו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנהג לעקוף את מזכיר המדינה שלו. הסימנים הראשונים מצביעים על כך שטראמפ רואה ביועץ והשגריר הנודד הנוכחי, ג'ארד קושנר, איש סוד ושליח נאמן למשימות מדיניות רגישות. תעיד על כך שליחותו לבגדד בראשית השבוע, ומעורבותו המתמשכת בקידומו של מהלך מדיני בזירה הפלשתינית. גם השתתפותו הצפויה של קושנר בפיסגה האמריקנית־סינית (השבוע בפלורידה), המשקפת את תפקידו כגורם ממתן במערכת היחסים הטעונה בין טראמפ לבין המנהיגות הסינית, מצביעה על עוצמתו הגוברת.
בה בשעה שקושנר הצעיר והנמרץ מדלג ללא לאות בין היבשות כנציגו של הנשיא, ממשיך מזכיר המדינה, רקס טילרסון, להשתרך אחריו בעצלתיים, כשהוא ממודר ומנותק ממוקדי ההחלטות העיקריים.
עד כאן בנוגע לסגנון. ובאשר למהות - בייחוד במישור המזרח־תיכוני מצטיירת תמונה של מדיניות השונה באופן רדיקלי מזו שנקט הנשיא אובאמה. במיוחד אמורים הדברים לגבי מאמציו של ממשל טראמפ לכונן ציר סוני אנטי־איראני, שקודקודיו העיקריים נמצאים בקהיר ובריאד. בעוד ממשל אובאמה הפקיר את שותפותיה המסורתיות של ארה"ב בחזית זו לגורלן, ובמקום זאת פעל ללא לאות להתפייסות עם טהרן, מאותת הבית הלבן הנוכחי באופן חד־משמעי שהוא נחוש לפתוח דף חדש ביחסיו עם מעצמות אזוריות אלה ולשדרג את רמת שיתוף הפעולה האסטרטגי עימן כדי למגר את הטרור.
בה בשעה שיחסו של אובאמה לנשיא מצרים עבד אל־פתח א־סיסי התאפיין בצינה מופגנת (וזאת בהשוואה לחמימות היתרה שהפגין כלפי קודמו, איש האחים המוסלמים ותומך מושבע בחמאס, מוחמד מורסי), שונים בתכלית הם פני הדברים בזיקה לעמדת טראמפ. ביקורו הממלכתי של א־סיסי בוושינגטון השבוע עמד בסימן של חמימות ולבביות יוצאות דופן מצידו של הנשיא האמריקני. זאת בתקווה למחוק את משקעי העבר הקרוב, ובמיוחד את זכרה של מדיניות הענישה וההתנכרות שהוביל אובאמה כלפי א־סיסי, מן התודעה המצרית.
שיפור דרמטי לא פחות מסתמן גם במערכת היחסים האמריקנית־סעודית, שגם בה הוגבר לאחרונה שיתוף הפעולה האסטרטגי, בעיקר (אך לא רק) בזיקה ללוחמה בחזית הסורית ובחזית המאבק כנגד המיליציות החות'יות הפועלות בתימן בתמיכתה ובסיועה של איראן (וכנגד כוחות אל־קאעידה בחזית זו). זאת לאחר השפל העמוק שאליו נקלעו היחסים על רקע מאמציו הבלתי־נלאים של אובאמה לפייס את משטר האייתוללות באיראן, אויבו המושבע של בית המלוכה הסעודי. בהקשר הסורי הפקיר אובאמה בקיץ 2013 את האוכלוסייה האזרחית בסוריה לגורלה ונותר, למרות הצהרותיו, פסיבי לחלוטין גם לאחר שאסד חצה את כל הקווים האדומים, כאשר עשה שימוש רצחני מאסיבי בנשק כימי כנגד המוני אזרחים. גם אתמול ערכו כוחותיו של השליט הסורי מתקפה כימית נרחבת ומרובת נפגעים אזרחיים בצפון המדינה המשוסעת והחרבה. על רקע מעורבותו הצבאית הגוברת ונחישותו של ממשל טראמפ להתמודד עם "ציר הרשע" גם בגיזרה זו, אפשר להניח שתגובתו של הבית הלבן על פשע מלחמה זה תהיה שונה.
לבסוף, במישור האמריקני־ישראלי עדים אנו לביטויי תמיכה והזדהות יוצאי דופן, המזכירים את תקופת הזוהר של עידן הנשיא לינדון ג'ונסון (שגם בה שיקפו נאומיו של השגריר האמריקני באו"ם, ארתור גולדברג, את עוצמתם וחוסנם של "היחסים המיוחדים"). בה בשעה שממשל אובאמה התמקד מראשיתו במאמץ ליישב את הסכסוך, שאותו הגדיר כסוגיית ליבה בעלת חשיבות מקומית ואזורית מכרעת, מפגין הממשל הנוכחי גישה נינוחה ועניינית הרבה יותר למכלול עמוס זה. גם במישור זה מתחוללת אפוא תמורה של ממש בעיצובה ובסגנונה של הדיפלומטיה האמריקנית בעידן טראמפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו