זיכוי חן אילתי: בור ספקות ללא תחתית

שלושה שופטי המחוזי בנצרת לא השתכנעו כי חן אילתי רצח את אמו מרים בקיבוץ מחניים, ונהגו כשורה בצוותם לשחררו לאלתר. הוא נעצר ל־11 חודשים, לשווא, לפי פסק הדין. הם מצאו כי החקירה היתה קלושה ומבולגנת ובלתי ראויה. 

זו טרגדיה כפולה לאיש שאין די הוכחות נגדו, וסביר כי לא יכלו להיות, מפני שהשופטים לא השתכנעו מעל כל צל של ספק שרצח, ולמשפחה מקיבוץ מחניים שאינה יודעת מי שם קץ לחיי האם. אחות אחת מאמינה לחן, האחרת אמרה אמש בערוץ 2 כי הוא האשם.

הגשת המשפט היא כישלון. אך כיצד היה הרצח נצרב בתודעת הציבור אלמלא הוגש כתב התביעה? שהפרקליטות מחפפת והמשטרה מכסה, ואוכפי החוק עצלים מלמצוא את הפושע. כל הביקורת המוטחת בהם מאז הזיכוי אתמול היתה מבצבצת מצידה השני של הקשת־בלי־הצבעים. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי".

ישראל ככל מדינה ידעה כבר פרשיות כאלה. האם חיים שמחון רצח את מירה ארצי מקיבוץ דגניה בליל חורף בטבריה? הדרמה הביאה להרשעתו, אבל גם לשחרורו המהיר בידי היועץ המשפטי דאז חיים כהן. סיפור המעשה לא גווע כל עוד הקרובים לזירה היו בחיים. ומה יודעים על רצח אביגיל סלומון בקיבוץ גבעת ברנר עת חשדו בבעלה, אבל גם הוא זוכה? ומה על המקרה הנודע של עמוס ברנס שנמצא לאחר הרשעתו חף מפשע ולא כולם האמינו?

וגם כשנמצאו אשמים מלווים סימני שאלה את הרשעתם כבמקרים של רצח דני כץ (1983), חנית קיקוס (1993) ותאיר ראדה (2006). יש מורשעים, ולצידם מרצד גם ספק.

לא זו בלבד שיש מקרים רבים שלא פוענחו. יש גם מקרים כאלה, שהמשטרה והפרקליטות טענו בסבירות מתקבלת על הדעת כי הרוצח בידן, אך לא עלה בידן להעלות את רף ההוכחות לרמה המאפשרת לעבור מהאשמה להוכחה.

זה לעולם מקרה קשה מנשוא. הוא מותיר אחריו ריק, את בור הספקות שאין לו תחתית. בין אם הורשע ונותר ספק, ובין אם זוכה ונותר ספק נגדי - התחושה המתמדת במשפטים נדירים אלה היא שאי־הצדק בסיום הוא התוצאה הקרובה ביותר לצדק גם אם הוא רעוע.

אז זה חדל להיות עניין משפטי. סיפור המעשה ממתין לקלסיקאים של סוגת הספרות הייחודית הזאת כקוונטין ריינולדס וטרומן קפוטה עם מעבר חד מספר בלהות לאולפן הקולנוע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו