עוד לא חלפו מאה ימים מאז נכנס דונלד טראמפ לבית הלבן, ובמזרח התיכון כבר חשים בהבדל. ארה"ב שבה למלא תפקיד פעיל באזור, וחשוב מכך, וושינגטון שבה לעמוד לימין ידידותיה ובעלות בריתה שאותן נטשה בשמונה השנים האחרונות. שוב ברור לכל כי ארה"ב יודעת לזהות מי הם "הטובים" ומי הם "הרעים" באזור, ובכוונתה לפעול למען ידידיה ונגד אויביה.
סוד גלוי הוא שברחבי המזרח התיכון התקבלה הבחירה בטראמפ, "זולל המוסלמים" ו"אויב האיסלאם", באנחת רווחה ואפילו בשמחה גלויה. בעלי בריתה של ארה"ב שבעו מרורים מממשלו של אובאמה, שהיפנה להם עורף בשעתם הקשה ואף לא היסס למתוח עליהם ביקורת נוקבת כדי הטלת ספק בלגיטימיות של המשטרים שבראשם הם עומדים.
ההטיה הברורה של ממשל אובאמה לטובת התנועות האיסלאמיות במרחב, דוגמת "האחים המוסלמים" במצרים, ולצד זאת חיזוריו אחרי איראן, שאותה ביקש לפייס ולרצות בתקווה כי בכך יוכל למנוע ממנה להמשיך בפרויקט הגרעין שלה ואולי אף למתן ולרסן את מאמציה לערער את היציבות ברחבי המזרח התיכון - כל אלו יצרו תהום שאינה ניתנת לגישור בין וושינגטון לבין ידידותיה משכבר הימים. אלו הגיעו למסקנה כי האמריקנים איבדו את מעט ההבנה שהיתה להם בבעיות המזרח התיכון, שלא לומר איבדו כל אחיזה במציאות באזור.
טראמפ אינו חש מחויב לסולם הערכים של ממשל אובאמה, שבאמצעותו שפט ולמעשה "צלב" את ידידיו ובעלי בריתו - הגם שהשימוש בסולם ערכים זה נעצר בשעריה של סוריה, מדינה שאותה זנח הממשל האמריקני לאנחות, וליתר דיוק לחסדיהם של בשאר אסד וידידיו ממוסקבה ומטהרן.
רבים העריכו כי טראמפ לא ימהר לפעול במזרח התיכון, אזור שאותו אינו מכיר וגם אינו מחייב מעורבות אמריקנית מיידית, שהרי אובאמה הותיר אחריו מעט מאוד מרחב פעולה למחליפו באזור. אבל למרבה ההפתעה, טראמפ החליט אחרת ובשבועות האחרונים ניכרת פעלתנות אמריקנית שכמותה לא זכורה זה זמן רב.
בשבוע שעבר ביקר בבית הלבן יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, ומקורביו מיהרו להכריז כי פגישתו עם טראמפ היוותה נקודת מפנה היסטורית ביחסי שתי המדינות, שכן לראשונה זה שנים שני המנהיגים תמימי דעים בדבר הסכנה הנשקפת מאיראן לאזור, ובדבר הצורך להתמודד עם מאמציה של המדינה לערער את היציבות במזרח התיכון. קולות דומים נשמעים אגב גם מקהיר ומאנקרה.
לסוריה שולח טראמפ חיילים אמריקנים נוספים כדי לבסס אחיזה אמריקנית במזרחה של המדינה - הן מול דאעש במאמץ להנחית עליו מהלומת מחץ, אבל גם כמשקל נגד לנוכחות הרוסית ובעיקר לזו האיראנית בסוריה. ואילו בזירה הישראלית מבקש טראמפ לקדם שיחות ישירות בין ישראל לבין הפלשתינים שלא בכפוף לתנאים מוקדמים שמציב אבו מאזן.
המהלך מול ישראל והפלשתינים הוא חלק ממהלך כולל יותר של קידום שיתוף פעולה אזורי, שלו אגב מטיף הנשיא המצרי א־סיסי זה חודשים ארוכים, שיאפשר בד בבד תנועה לקידום יחסי ישראל והמרחב הערבי שסביב לה וכן קידום הבנות בין ישראל לרשות הפלשתינית.
טראמפ אולי אינו מכיר את האזור לעומק אבל הוא ניחן בחושים של איש עסקים הרוצה לנצח. אפשר מאוד שיוכיח, כמו הנשיא הרוסי פוטין בסוריה, כי אינך חייב להיות מתווך נטול פניות כדי לקדם הסכם, אלא אפשר לקדם הבנות והסכם בין ישראל לפלשתינים גם כאשר אינך מסתיר את ידידותך לישראל. ומה שחשוב יותר - ההסכם אינו חייב לעמוד בסולם הצדק האירופי או בזה של ממשל אובאמה, ואינו חייב לענות אמן אחרי הבכי והנהי הפלשתיניים, אלא לקדם את האינטרסים של שני הצדדים.
ימים יגידו אם טראמפ אכן יחולל את השינוי באזור שאליו הוא נושא את עינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו