נסיעה קצרה בפקקים בכבישי בישראל, לא משנה היכן, מהווה דוגמא למיקרוקוסמוס המורכב של החברה הישראלית: מאות מכוניות בשלל צבעים, צלילים צורמים של גזוז וצפירות וכביש אחד רחב; אבל לא רחב מידי: כל נסיון לעקוף או חלילה לחלום בהקיץ יסתיים במבט חודר וארסני של הנהג ממול.
אבל לנו, רוב אזרחי ישראל שגרים בערים, אין מנוס מלהיות על הכביש, והמצב הולך רק להיות גרוע יותר. אם תוכניות תחבורה מקיפות לא יצאו לפועל, זמן ההמתנה בפקקים רק יעלה, וכך גם המתח והכעסים השוררים בכביש.
לא תמיד גרתי בעיר. גדלתי בצפון קרוליינה שבארצות הברית, בעיר שנקראת ראלי. כמקובל, עשיתי רישיון כבר בגיל 15. אני זוכרת את תחושת החופש העילאית וההתרגשות שיש לי רישיון לפני כל חברי בישראל. לבית הספר היו מגיעים התלמידים במכוניות, אותן כמובן מקבלים התלמידים מההורים בגיל 16 לכבוד יום ההולדת המלכותי. במקום מגוריי לא הייתה תחבורה ציבורית טובה והרבה מהתלמידים שלא קנו להם אוטו לא הגיעו לאירועים חברתיים שונים ו"נאלצו" להשאר בביה"ס בזמן ההפסקה הגדולה בזמן שכל שאר התלמידים יצאו לאכול בחוץ. זו דוגמא קטנה שבעיני ממחישה סימפטום לבעיה הגדולה של פערים חברתיים.
נושא התחבורה תמיד עניין אותי – או למעשה, הזכות להגיע בזמן ובנוחות ממקום למקום, והשאלה העולה: מדוע אזרחי ישראל צריכים לסבול מעוולות תכנון ופערים מדיניים? ולמי בכלל מתוכננים הכבישים?
כולנו סובלים וסובלות מהמצב בכבישים – גברים ונשים כאחד. אך כאישה בישראל, אני יודעת שהם לא מתוכננים לי. הרשו לי לעלות מספר נקודות למחשבה:
צופרים לי גם בכביש, גם כשאני על אופניים וגם כשאני על המדרכה. צופרים לי כשאני יושבת בתחנה וצופרים לי כשאני חונה. הסטיגמה שאישה לא יודעת לנהוג כבר מוטמעת כל כך עמוק בחברה שזה לא באמת משנה. מלמדים אותנו לנהוג אחרת; הכביש הוא מרחב מתוח ואגרסיבי, ומירב המתכננים ומקבלי ההחלטות הם גברים. וזאת, למרות שעבור שליש מהנשים בישראל האוטובוס הוא כלי התחבורה העיקרי (הן נוסעות גם במכונית הפרטית שלהן, אבל לא רק בה) השעות ואופן התאמת המחירים לא מאפשרים גמישות ונוחות. אלה שלוקחות את הילדים מבית הספר סובלות משעות לא נוחות.
העיצוב המרחבי בתחבורה ציבורית, החל מהספסל של תחנות האוטובוס ועד לעלייה עם עגלה – מפלה נשים לרעה. בנוסף, נשים משתמשות בכל אמצעי כתנועה (הליכה, תחב"צ, רכב וגם חלקית באופניים) ובו-בזמן הן המטפלות העיקריות בבית. היבט נוסף בו ניתן לראות זאת הוא באינטראקציה של נשים בסביבה גברית ומכוניות – החל ממוסכים, ועד האופן בו גבר מתייחס לרכב שלו היכול לפעמים להזכיר את הדיאלקט העדין ביחס בין גברים לנשים. השיח הרווח הוא כזה: אל תגיעו לי במכונית, אל תעקפו אותי ובחיים אני לא אתן לכם זכות קדימה. הכביש עצמו גם מעוטר בשלטי חוצות של דוגמניות שמשדרות סקס אפיל – קונספט ידוע בקרב משרדי הפרסום – שמשפיע, אגב, גם על אחוז תאונות הדרכים. וכך, ככל שהמכונית שלי יותר נוצצת ויקרה ככה היא מפצה או מחפה על משהו שאינו קיים בי; הפרסום בכבישים המהירים מכוונים אל הנהגים במכוניות פרטיות; הקשר בין הקנאות למכונית הפרטית והפער בין אחוז הגברים לנשים שנוסעים בתחבורה ציבורית אינו מקרי; הדרך בה החברה הישראלית מושפעת מהדינימיקה בכבישים היא משמעותית. וכך, עד שלא נפעל כדי לשנות את פערי השיוויון השונים – אופי החברה ימשיך להיות מושפע, לרעה בעיני, מהמצב הקיים.
לרוב חברי הועידות המשפיעים בנושאי תחבורה יש נהג פרטי וכשנשאלו מה מחיר כרטיס אוטובוס בגוש דן לא ידעו לענות.
כשעברתי לתל אביב וקניתי אופניי כביש יד שנייה מדליקים, התאהבתי בחופש הניידות. אני רוצה שכולם יוכלו ליהנות מהיכולת הזו. כך נחשפתי לדינימיקה המורכבת במערכת התכנון בישראל וכך גם לפערי השיוויון באלה הסובלים ממנה. כך לדוגמא, מי שמצליח לקנות ולהחזיק רכב בעיר מתוגמל בכספים שהולכים אל חניונים וכבישים חדשים ואותם אנשים שמתבססים על תחבורה ציבורית (בין אם מבחירה ובין אם לאו) נתפסים כאוכלוסייה פחות חשובה. כן, רבים מראשי הערים בישראל וגם ממקבלי ההחלטות – פשוט לא חושבים עלינו. זה מתבטא במחסור ניכר בשבילי אופניים ונתיבי תחבורה ציבורית.
יש אין-ספור סיבות מדוע המצב נראה כפי שהוא כיום. במגמה ירוקה למדתי שאין מציאות שאי אפשר לשנות, ודרך מאבקים חברתיים בארץ ובעולם למדתי איך גם במדינות הכי עניות, קשות, או מושחתות אזרחים הצליחו להוביל לשינוי תכנוני.
את המאבק לקידום תחבורה ציבורית בגוש דן החלטתי להוביל מתוך האמונה שאם משהו מפריע לי, אני הולכת לשנות אותו.
התבהר לי המקום שלי כאקטיביסיטית: הבנתי שהשינוי לא יגיע משר התחבורה ישראל כץ; השינוי יגיע מאזרחים אכפתיים. לא תיארתי לעצמי שבשעת שיא אצא החוצה להפגין, לא סגורה בתוך מכונית אלא משכנעת אנשים להתעורר - ולסחוף אחרי עוד תושבים, לשבת איתם בבר על כוס בירה ולהבין על איך נוכל לשכנע את ראש העיר שלהם לתמוך במאבק.
הסופרת הצרפתייה לואיס וייז כתבה פעם, "מחנכים גברים להתנצל על החולשות שלהם ונשים להתנצל על החוזקות שלהן". אני חושבת שבתור נשים המקום שלנו להגן על כדור הארץ הוא הכרחי – ובו להוביל מאבקים סביבתיים וחברתיים בגוונים שאנחנו מכניסות להם. ברגע שזה יקרה ויותר נשים בעולם יוכלו למחות עבורו - אין ספק שנהיה במקום טוב יותר, בכבישים ובעולם.
ואם אני יכולה, זה אומר שכל אחת יכולה, אין כוחות לי על. רק אופניים.
הכותבת היא סטודנטית תואר שני במסלול לדוקטורט ללימודי הסביבה, אוניברסיטת ת"א ומובילת המאבק במטרד הפקקים בגוש דן מטעם ארגון "מגמה ירוקה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו