בין מטפחות לממחטות

בקודים פנימיים, המטפחת על הראש היתה הכרזת ניצחון: התחתנתי, אני אשתו של • עכשיו, כשהסרתי אותה, השיער האסוף אומר: אני לבד בעולם • אך בשינוי החיצוני הזה יש גם שחרור • הרהורים אחרי פרידה

הפרידה מאבי ילדיי ובן זוגי בעשרים השנים האחרונות היא סיר של יגון ואנחה. תהליך ארוך, מסע התבררות שמתקדם אל הנקודה שבה מזבח מוריד דמעות. בצדק, מוריד. בתוך הכאב המרסק הזה מצאתי דבר אחד מרענן: לפני שבועיים יצאתי לראשונה מארון (המטפחות) והגעתי לכינוס רב־משתתפים כשראשי גלוי. 

זה הרגיש כמו לצאת מהבית בלי בגדים. קר וחסר, מעורר תחושה שעיני כולם הם מהדקי סיכות על הגב שלי. כמו לחשוף איבר פנימי. היד נשלחה שוב ושוב אל הראש, לתקן את המטפחת שאיננה. לא היתה לי תשובה מוכנה לשואלים, וגם שום מושג איך לסדר את השיער, שהיה עטוף תמיד, מוגן.

אחר כך הגעתי לפגישה עם מישהו שהציע שיתוף פעולה בתחום הטלוויזיה. לקח לו זמן להבין מה חסר לו בתמונת פניי. וכשהבין, הביע אכזבה שקופה. הוא צריך את המטפחת כדי לזכות במכרז. האם להחזיר אותה כי היא מפרנסת אותי? להפוך את התורה קרדום לחפור בו? והרי מי שישתמש בכתר של תורה יחלוף מן העולם. 

 

•••

באחת השבתות האחרונות התפללתי בקהילת אלישיב בירושלים, בית כנסת אתיופי של עולים, חלקם טריים למדי, נשאי געגוע לבני משפחה שנשארו באתיופיה. קריאת התורה וההפטרה שם מוכפלות: פעם בעברית ופעם באמהרית. עזרת הנשים היתה הומה גם בשעה המוקדמת של תחילת התפילה, ומלאת הוד. כולן לבשו לבן, ומעל הבגדים התעטפו ב"נטלה", רדיד לבן בעבודת יד המכסה את הכתפיים ומזכיר טלית. 

כשהתפעלתי מההשתתפות הנשית - היו יותר נשים מגברים - ענו לי שגם באתיופיה זה היה כך. וכולן מגיעות לתפילה במטפחות, שאינן רק סמל לנישואים אלא חלק מכבוד התפילה: גם הרווקות מכסות את הראש (מה שהיה מקובל ביהדות המזרח, וכבר לא נהוג היום). 

החיוב מהתורה בכיסוי השיער, שנלמד באופן פתלתל מפסוק בעניין אחר, אינו מבדיל בין אישה פנויה לנשואה. באבולוציה של היהדות, מבחן המציאות השאיר רק את הנשואות עם החיוב הזה. נשואה שאינה מכסה את הראש נחשבת בהלכה כעוברת על "דת יהודית": מפירה את המנהג, את הקו הפרקטי שנשים שירטטו בעצמן. כשיהודיות צרפת החלו לחבוש פאות במאה ה־17, משתתפות סמויות בטרנד הכללי של פאות, הפוסקים נעמדו על רגליהם, קבעו שזה - לא כיסוי ראש, ואסרו. לא הצליח להם: פוסקי אשכנז הרימו ידיים כי נשים לא הסכימו לוותר על הפאות. 

חשיפה וכיסוי הם עניין של גיאוגרפיה. בארה"ב נשים אורתודוקסיות דתיות למהדרין הולכות כמנהג המקום בראש מגולה. אשתו של הרב סולובייצ'יק היתה גלוית שיער, ובתו, אשת הרב ליכטנשטיין, הוסיפה מטפחת רק כשעלתה לארץ. גם רבנים ספרדים, ובהם הרב יוסף משאש, פסקו כי החיוב בכיסוי ראש אינו תקף לימינו, כי רוב הנשים בעולם הולכות בראש מגולה. 

דור אחד אחורה, נשות הציונות הדתית לא כיסו את השיער. בתקופה שבה נישאתי, בשיא השפעת מרכז הרב על הצעירים הדתיים כולם, זה היה לנורמה מחייבת. לא מתוך צניעות או הלכתיות, אלא כסממן זהות שהלך ונטמע ככל שהמגזרים התרחקו אלו מאלו: יש יישובים נפרדים ושכונות נפרדות, וצריך גם משהו על הגוף. בד על ראש אישה, כמו כיפה על ראש גבר, כמו חולצה עם סיסמת בחירות של מפלגה. 

שוב שורקת מטוטלת מעלינו. נשים רבות בנות גילי משילות את הבד ואת התגיות שתפורות אליו. חברה שהורידה מטפחת אמרה לי: אני מתלבשת היום הרבה יותר צנוע כי אין לי צורך לפצות על המטפחת, לאזן אותה בלבוש שאומר "אני לא כזאת". החברות המתגלות שלי צריכות לדעת שחובת הוכחת הנאמנות עליהן. לגבי גברים דתיים שהולכים בלי כיפה, איש אינו מטיל ספק בדתיות שלהם. אבל נשים במהלך דומה נחשדות כבועטות בדלי. 

 

•••

 

עול החבאת השיער כרוך במאמץ. כל יציאה מהבית מסתרבלת כשצריך להסתדר עם תוספת בולטת שצריך להתאים לבגדים. שוק כיסויי הראש, ענף צריכה תוסס, מגלגל לא מעט כסף. מעצבות ומותגים, ואביזרי משנה, ואופנות מתחלפות. בקיץ המטפחת אוגרת חום, ובחורף היא נרטבת מהגשם. דתיות בקבוצות נראות כמו שעתוק. ובכל זאת, עם הקשיים חייתי. 

מה שהאהיב עלי את המצווה היה השלט המהבהב על ראשי שאמר: אני נשואה. טבעת נישואים של מעלה. וגם: אני דתייה. גאוות יחידה, שייכות, כמו צעיף של קבוצת כדורגל, תחימת גבול סוציולוגי. ירושלים מלאה נשים שלבושות כחילוניות אבל מקפידות על סרט דק בשערן לאמור: זו הקבוצה החברתית שלי. כך אני, חבשתי מטפחת לא מטעמי צניעות אלא כדי לצעוק את דבר היותי עובדת ה'. 

אבל בלעדיה אהיה עובדת טובה יותר. אני והוא, בלי מבט חיצוני, בלי צעקות. לא שיניתי ואין לי כוונה לשנות דבר בחיי הדתיים. במרחבי עבודת האל - בית כנסת וברכות - אכסה את הראש. אותו ראש, שהיה ועודנו ירא את השמיים ומחויב במצוות. עמידה נקייה מול הבורא, בלי תווית שנועדה עבור אחרים. 

הבידול החברתי הלך והכביד על הקרקפת החבויה שלי. בכל חדר שאליו נכנסתי היה פיל. לאחרונה נפגשתי עם ראשי תוכניות מנהיגות. דיברנו על נושא אחר, וגלשנו לפוליטי, והאוויר היה לעומתי. מטפחת קטנה ודקה נתנה עבודה כמו חוֹמה בצורה. מטפחת חוצצת מהעולם. בתוך הסיבים שלה יש הנחות מוקדמות. מי אני, מה התכוונתי להגיד. עייפתי מזה. 

בקודים פנימיים, מטפחת היא הכרזת ניצחון: התחתנתי. הורדה שלה, בנסיבות של פירוק הזוגיות, היא סימון הכישלון. על ראש הפרודה בוער האין־כובע. המטפחת אמרה לגביי: אני אשתו של. המשפחה שומרת עלי. עכשיו השיער האסוף אומר: אני לבד בעולם. אין פה מתאם חד־משמעי, הייתי מתפרקת מהבד גם בתוך נישואים יציבים, מורידה את הכיסוי גם לולא השינוי בנסיבות. ובכל זאת, נגעה לליבי חברה שראתה אותי בלי, ואמרה: תרשי לי להיות דקה אחת עצובה איתך. ושתקנו. 

עברו כמה ימים. יש לי כאבי פנטום סביב הקודקוד ומעל המצח. אני עדיין לא יודעת איך עושים פן. ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים, אני מרגישה את הגשם על הקרקפת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו